פרשת "שלח לך" - תלוי את מי שואלים

שלום לכולם, השבוע ננסה לעסוק בשאלת ה"סובייקטיביות של ההכרה", או במילים פשוטות – נקודת מבט אישית. גם הפעם נשתדל לראות כיצד הדברים מתחברים לחיים. הפרשה שלנו – פרשת "שלח לך" פותחת בשליחת המרגלים לארץ ישראל.

המרגלים חוזרים וחלוקים בדעותיהם לגבי טיב הארץ וסיכויי המלחמה עליה – עשרה מרגלים חושבים שאנו הולכים לאבדון, ואילו שני אנשים: יהושע וכלב זועקים בכל כחם תקווה ורוח ניצחון. ממה נובעת התפיסה השונה והכל כך קוטבית הזאת?

חז"ל מספרים לנו שבזמן הריגול בארץ, ה' עשה נס למרגלים וגרם למגיפה גדולה שגרמה לכנענים להתעסק בקבורת קרוביהם. כך לא התעסקו ב"תיירים" החדשים שבאו לבקר עם מבטא קצת מוזר. עשרת המרגלים מפרשים את הסיטואציה כך: "ארץ אוכלת יושביה היא"!

בנוסף, הם רואים שהעמים יושבים בתוך מבצרים ממוגנים היטב ומתארים אותם כערים גדולות ובצורות "בשמים"! לא פחות ולא יותר. איזו הגזמה! אולי הסיבה שהם במקומות כ"כ מבוצרים היא משום שהם מ-פ-ח-דים ?! לפני שנסיק מסקנות בואו נראה עוד מקרה.

 "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" 

משה מבקש מהמרגלים "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" – מה יש להתחזק כ"כ בשביל לקחת פרי? בכל זאת אנשים שעבדו עבודת כפים במשך רוב שנות חייהם מסוגלים לנתק פרי מהענף עליו הוא נמצא... חכמי הקבלה מגלים לנו סוד חשוב – שבארץ ישראל גם לעץ יש טעם כמו לפרי, אבל כדי להרגיש את זה צריך לפתח חוש של ראייה טובה – זה נקרא "להתחזק". כלומר אל תסתכלו באופן שטחי ותחשבו שהפרי הוא המטרה היחידה ואילו העץ שהוא ה"דרך" לא שווה. גם לזה וגם לזה יש משמעות. כשהמרגלים חוזרים הם כורתים זמורה ואשכול. לשם מה הם מביאים זמורה? הם רצו להראות שאין הבדל בין העץ לפרי – הארץ רחוקה מלהיות זו שנותנת משמעות לדרך ולמטרה גם יחד.

בכל המקרים האלה יהושע וכלב רואים את הדברים אחרת – הם אומרים שהארץ טובה מאד מאד, פירותיה ועציה אכן מביאים לחיבור, האנשים בה פוחדים מעם ישראל ולאורך כל הדרך ה' עושה לנו ניסים כדי שלא יגלו אותנו אז כל מה שנותר הוא לפעול, להתעודד, ולצמוח.

ההבדל נעוץ בנאומים השונים. בעוד שהמרגלים אומרים "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" – המרגלים הסתכלו עם עצמם ועל הסובבים אותם כחגבים – אנשים קטנים שלא מסוגלים לעשות כלום. נקודת מבט כזאת שפלה גורמת להסתכלות שפלה על כל העולם. כך מסתכלים על הלוחמים שלצידך כחגבים ואפילו על ה' וארצו. לעומת זאת כלב בנאום פטריוטי אומר "כי לחמנו הם" או במודרנית "אנחנו אוכלים אותם בלי מלח". האם כלב נאיבי? לא מציאותי? ממש לא! הוא פשוט מבין שהמציאות מורכבת מאיך שאנחנו מסתכלים עליה.

כדי לעזור לעצמנו, בני משפחתנו, ילדינו, העם שלנו, עלינו לראות את הדברים הטובים ולעודד צמיחה. כך נהפוך לחברה טובה יותר שנלחמת על עקרונותיה ועומדת בפני עצמה בגאון.

שבת שלום ומבורך!

למדור המלא של פ"שנטו - לחצו כאן