השבת נקרא את פרשת "נח" - כולנו ודאי מכירים את הסיפור בגדול. אנשי העולם חוטאים בגזל חסר מעצורים, והקב"ה מחליט להציל צדיק אחד בארץ – נח, ואיתו את כל היצורים החיים מלבד שאר האנושות. אלא שמיד לאחר שהמבול שוקט ונח יוצא מהתיבה הוא בעצמו גם חוטא.
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" - לכאורה סיטואציה ממש לא נעימה. אבל מה המניע של נח? מה גורם לאדם 'הכי צדיק בעולם' ליפול לשכרות?
נח מזכיר לנו את המילה מנוחה - הזוהר הקדוש מוסר לנו שהסוד של נח כל חייו היה שהוא היה שבת - תכונת השבת התגלמה בו בצורה של מנוחה ושלוות הנפש.
הוא שמר על קור רוח כדי להציל את העולם ולהכניס אותו לתוך גבולות התיבה. אך כשיצא משם חשב שהוא יכול לפרוץ את כל מרחב הגבולות והוא כבר לא צריך את תכונת השבת.
לכן "ויחל נח" הוא מחלל את השבת ובעצם מחלל את האמת הפנימית שלו, את האופי האישי שלו. הוא גם נקרא פתאום "איש האדמה" המפרשים מסבירים "שהיה להיט אחר האדמה" הוא פיתח את הכרם שהיא צורת גידול של יותר גפנים. והוא פיתח את היין בניגוד לאכילת הפרי הפשוט.
הכל טוב ויפה אבל הבעיה היחידה היא...שהוא לא עוצר. ייתכן והוא מנסה לשכוח על ידי עבודה קשה את צרותיו. הוא כל כך בשוונג עד שהוא שוכח לעצור רגע ולראות מה עם הנשמה שלו. מה היא מרגישה. איפה העולם הרגשי שלו ושל משפחתו מתמודדת עם חורבן של עולם שלם.
גם בימינו כמה אנחנו מוצאים את עצמנו רצים, עובדים, ועושים המון דברים בלי לנוח, בלי לתת לעולם הרגשי שלנו ושל משפחתנו לבא לידי ביטוי.
גם כמדינה אנחנו רצים אחרי פיתוח של דיסק און קי ועגבניות שרי. אבל שוכחים את האמירה התרבותית המיוחדת לנו. שוכחים לתת לעולם הרגשי מקום אמיתי חם ואוהב, ובמקום זה מסתפקים בתרבות של שתייה לשם שכחת ה"יום הקשה שעברנו".
פרשת נח מלמדת אותנו לחזור חזרה אל השבת. אל המנוחה מהמלאכה. יום שבו לא יוצרים כלום אלא נותנים לעולם הרוח להופיע במלא תקפו בלבבנו, בלב ילדינו ובלב אומתנו.
שבת שלום ומבורך!