מוסר לחימה נצחי

פרשת השבוע שלנו, "כי תצא", פותחת באחת מסוגיות המלחמה שיותר מעסיקות את עולם המוסר - "אשת יפת תואר".

התורה לא מטייחת את היצרים האפלים שקיימים במלחמה. היא יודעת שמלחמה מטבעה מוציאה מאדם כוחות פראיים - הוא מסתער, רץ, מתנשף, מסדר את הציוד הכבד על גבו, רואה את חבריו מאבדים דם, צורחים, כואבים. הוא נדרש ליכולת תמרון, חשאיות, הרבה כוח פיזי ובעיקר כל הזמן לשמור על דריכות.

כשמציאות כזו מגיעה לפורקן של ניצחון במלחמה על עם אחר הלוחם עלול למצוא את עצמו בלבטים קשים מבחינה מוסרית - רק עולם ערכי שעוסק בשאלות המלחמה יחד עם שאלות החיים כולם יכול לייצב את האדם ולהביא אותו ליכולת עמידה במצבים אלו. התורה שמהווה בדיוק את הגורם הזה בכך שהיא נותנת מענה לכל מרחבי החיים - עוסקת גם בדיני המלחמה ובשאלה זו של שבויות החרב.

התפיסה הרווחת בימי קדם הייתה שכאשר עם נלחם בעם אחר הוא חייב להשמיד אותו כליל. מספיק ילד קטן שנשאר והנקמה תבוא כפולה ומכופלת. לכן הלוחמים שחטו ללא רחם את הנשים, עינו והרגו ובמקרה הטוב לקחו כשבויות מלחמה ללא זכויות אדם בסיסיות.

תורתנו הקדושה אפשרה ללוחמים לקחת אישה ובתנאי שידאגו לכל מחסורה, יתנו לה לבכות על משפחתה, ובעיקר שיחזירו לה את האחריות לחייה - היא תבחר אם היא רוצה לקבל על עצמה את היהדות או להגר למקום אחר.

וראה זה פלא, נצחיות תורתנו חינכה את נפשות בניה בצה"ל להיות הצבא היחיד (!) בעולם כולו שלא אונס נשים במלחמה. כיצד עמים אחרים שגם עסקו בשאלות המוסר לא הצליחו לייצב עמדה זו בנפש לוחמיהם? שאלה למחשבה...

ואם כבר, אז עוד שאלה קטנה - איך קרה שדווקא אלו הטוענים שחיילי צה"ל לא אונסים במלחמה ממניע גזעני הם אותם אנשים והלכי רוח שטענו כלפי הרב הצבאי הראשי שסוגיית אשת יפת תואר היא לא מוסרית.

אז אמרו לי רבותיי - מי באמת צריך להתוות את המוסר בצה"ל?

שבת שלום ומבורך!

לעמוד הראשי של פ"שנטו