לך משפט הגאולה

השבוע נתמקד בנבואת ירמיהו (פרק לב) השייכת לפרשת "בהר", ונראה את הקשרה גם ליום ירושלים הקרב.

ממלכת יהודה נתונה למצור בבלי, וה' לא מוכן להציל את העיר, אלא רוצה בחורבנה. ירמיהו אומר זאת לעם ישראל ולמלך צדקיהו שעליהם להיכנע למלך בבל כדי לא למות. ושלא ימרדו בו, כי ה' לא יסייע להם. בעקבות דבריו, צדקיהו אוסר אותו בחצר המטרה. לאחר מכן אומר הקב"ה לירמיהו שחנמאל בן דודו יבא אליו ושיקנה את שדהו שבענתות. חנמאל אכן מגיע וירמיהו יודע שזה מאת ה'. הוא קונה את השדה ואומר לברוך בן נריה במצוות ה' שיטמין את השטרות בתוך חרס כדי שיישמר ימים רבים. ירמיהו מיד מסביר גם את הסיבה – סמל של תקווה שעם ישראל עתיד להיגאל.

(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ז) הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת: (ח) וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר ה' הוּא: (ט) וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף: (י) וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם: (יא) וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי: (יב) וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: (יג) וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: (יד) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים: ס (טו) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: פ

מדוע הקב"ה בוחר דווקא בחנמאל בן שלם? הקב"ה אומר לירמיהו שחנמאל יגיד "כי לך משפט הגאולה לקנות", אולם חנמאל אומר בפועל "כי לך משפט הירושה ולך הגאולה קנה לך"! שימו לב לעוד כמה דברים:

בפס' יא מוצגים כמה ספרים, מה משמעותם? ומדוע בפס' יב מוצג לפני הגורמים במכירה ספר המקנה בלבד, בעוד שבפס' יד מכניסים את כל הספרים לכלי חרש?

מדוע פס' טו נכתב כפרשה בפני עצמה (פס' יד נגמר בפרשת סתומה המסומנת ברווח בכתוב, ובאות "ס" בתנכי"ם, וכן פס' טו נגמר בפרשה פתוחה)?

פס' יד-טו פותחים שניהם במילה כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל. מדוע הם בכלל נכתבים הרי אנו תוך כדי נבואה, ומדוע הם כפולים?

לפני שנמשיך נשים לב לתפנית. עד כה היה נראה שירמיהו מבין למה הוא עושה את כל הקנייה הזו. כמו שכתוב בפס' טו. אלא שכעת בתפילתו לה', הוא מתאונן מדוע ה' אמר לו לקנות את השדה והרי העיר עומדת להיחרב. בתוך תלונתו הוא משמיט מתיאורי ה' את המילה "והנורא" ואף אומר לה' איה שמו הידוע "צבאות" שנלחם לישראל.

(טז) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר: (יז) אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר: (יח) עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (יט) גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו: (כ) אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה: (כא) וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל: (כב) וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (כג) וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ וּבְתוֹרָתְךָ לֹא הָלָכוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת: (כד) הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה: (כה) וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲ-דֹנָי ה' קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים:

נוסיף עוד שאלות:

הרי בפס' טו ירמיהו גילה לנו שהוא יודע מדוע הקב"ה אמר לו לקנות את השדה, ומדוע הוא מקשה על כך לה'?

מדוע משמיט ירמיהו את המילה "והנורא" מתוארי ה'?

מה פירוש סיום פס' יח "ה' צבאות שמו"?

תשובת ה'

הקב"ה עונה לירמיהו שאכן הוא יודע כל זאת. אלא שהוא רוצה להחריב את העיר בזמן זה. אך הוא ביקש מירמיהו לקנות את השדה כפעולה שתבהיר לעם ישראל את חזרתם לארץ וגאולתם. לכאורה אין חידוש בין התשובה שה' נותן לבין מה שירמיהו אמר בפס' טו. קראו את המשך הנבואה ואת החלק המודגש אנחנו מתקרבים להבנה....

(כו) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: (כז) הִנֵּה אֲנִי ה' אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר: (כח) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ: (כט) וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי: (ל) כִּי הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם ה': (לא) כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי: (לב) עַל כָּל רָעַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם כֹּהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְאִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: (לג) וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר: (לד) וַיָּשִׂימוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ: (לה) וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן החטי הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה: ס (לו) וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר: (לז) הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח: (לח) וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: (לט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: (מ) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי: (מא) וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי: ס (מב) כִּי כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם: (מג) וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: (מד) שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה': פ

במידה ותשובת ה' לא סיפקה את ירמיהו ובעקבותיה הוא התאונן. מדוע הקב"ה חוזר על אותה הטענה?

בפס' מד הקב"ה מבקש מירמיהו לכתוב בספר, לחתום, ולהעיד עדים. אך מה הצורך בכך? ומה עליו לכתוב?

ננסה לענות בע"ה על כל השאלות שהעלנו:

נכל המיקום של תפילת ירמיהו לא מובא במקומו הכרונולוגי. ירמיה אומר בפס' טז "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר". נתינת הספר קוראת בפס' יב: "וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה". אם כן רק כאן נותן ירמיהו את ספר המקנה לברוך בן נריה. ומשמע שבזמן זה נערכה תפילתו. לכן מובן מדוע הוא עוד לא יודע את הסיבה שהקב"ה מבקש ממנו לקנות את השדה. וממילא הקב"ה לא חזר על טענתו אלא סיפק לו את התשובה המקורית. מכאן והלאה ירמיהו מתנבא שתי נבואות האחת סתומה, והשניה גלויה.

הנבואה הסתומה היא:

(יג) וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: (יד) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים: ס

לאחר תפילתו, הקב"ה ציוה את ירמיהו לכתוב, לחתום ולהעיד עדים. בפס' יא כתוב: "וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי". ומשמע שיש את ספר המקנה בו כתובים פרטי השדה הקונים וכו', חלק חתום (סגור) בו כתובים מצוות התורה הקשורות בקנין, "המצוה". ומצוות המדינה הקשורות בקנין, "החוקים". על חלק זה חותמים העדים, וסוגרים אותו. וחלק שלישי נוסף הוא חלק גלוי וקצר יותר, המהווה מעין קבלה. בעזרתה ניתן להראות מי בעל הקרקע בצורה פשוטה, ובלי לעיין בחלק החתום שהוא ארוך. כל זה פעולה שעושה ירמיהו כדי ליצור השפעה במציאות בציווי ה'. שבה יקנו עוד שדות בהרי ישראל. ירמיהו כתב, החתים והעיד עדים מקודם כמצוות קנין פשוטה. כעת הוא עושה זאת מתוך הבנה שזה משפט הגאולה, לא של הקרקע הפרטית הזו, אלא של כל הרי ישראל. לכן הוא משמר את הכח הזה. לכאורה היה מספיק לכתוב "הספרים האלה" אך הוא הבין שצריך גם לפרט, שזה לכתוב אותם מחדש בעצם. כי עד עכשיו המשמעות שלהם הייתה פרטית, אך כעת הוא חוזר עליהם בתור הנבואה, לא רק כפרט טכני אלא כחלק מהותי מהגאולה. הוא חותם אותם בכלי חרש, ומעיד את ברוך והרואים כעדים.

את פתיחת דברי ה' לירמיהו בפס' ז ניתן להבין בשני אופנים: האחד, "הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר: קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת". ואז כל הפס' הוא ציטוט של דברי חנמאל. אך ניתן להבין גם כך: הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר: קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת. (ומכאן דברי ה') כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת". כלומר הקב"ה כבר רמז לירמיהו שהוא הולך ללמד אותו את משפט הגאולה. ממילא מובן שאין חזרה בצורה אחרת בפס' בהמשך בו חנמאל אומר לירמיהו שלו משפט הירושה ולו הגאולה. כי הקב"ה לא התכוון לרווח הטכני שיצא לירמיהו מקניית השדה (שהרי הוא הגואל, וכך בשנת היובל השדה תישאר אצלו). אלא להגיד לירמיהו שמשפט הגאולה, כלומר דרך הגאולה לבוא, הוא לומד במעשה זה. ומהו משפט הגאולה? לקנות! להפיח את התקווה שגאולה תהיה לארץ.

הנבואה הגלויה היא הנבואה בפס' טו:

"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" פ

נבואה זו גלויה לכל עם ישראל שעתידים לקנות בתים ושדות וכרמים בארץ ישראל, ושיחזרו מהגלות. ירמיהו השמיט מתוארי ה' את המילה "והנורא" וביארו לנו חז"ל (יומא סט:) שירמיהו לא יכל להגיד זאת כשהוא רואה למולו את החורבן "אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא". לכן גם אמר ירמיה לה' בסוף פס' יח' "ה' צבאות שמו" אך במעין טרוניא. כמו שאדם אומר לחברו: "שמעתי שקוראים לך 'הגבר' אז איך אתה ככה מפחד". כלומר ירמיהו טוען לה' שהרי הוא הצבא של עם ישראל וזה שמו. וכיצד הוא נותן שיחולל שמו בהרס הארץ? הקב"ה עונה לו בתור אלהי ישראל שמכיוון שעם ישראל בגד בו, הוא מוכרח להוציא אותם לגלות ע"מ שילמדו, אך הוא מבטיח כאבא אוהב להשיב אותם לארצם ולהפריח את השממה. לכן בשני נבואות הגאולה פותח ירמיהו בהרגשה שה' גואל ישראל ולכן אומר "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל".

הכתוב בכוונה מסודר בצורה שכל התהליך שירמיהו עבר מתפילתו ותשובת ה' יובא לאחר הנבואה. כי הנביא רצה ללמד אותנו שאמנם עלינו לעבור תהליך על מנת להבין את מהלך הגאולה. אך אנו חייבים להיות מרוכזים בכל פרט ורמז שהקב"ה כבר גואל אותנו. לכן לא בכדי הקב"ה בחר דווקא בחנמאל בן שלם למכור את השדה לירמיהו. בשמו של חנמאל נמצא הנוטריקון - חן אותם האל. והוא בנו של שלֻם. שלם מנוקד בקובוץ, הקובוץ מתבטא בתנועה התכנסות פנימה, הוא מקבץ. הקב"ה רמז לירמיהו שהוא עתיד לקבץ את ישראל, וזו ההשתלמות הגמורה. חז"ל (פרקי דר"א פרק לב) גילו לנו ששלם אביו של חנמאל הוא בעלה של חולדה הנביאה, שהייתה מלאה רחמים על ישראל (מלכים ב כב, יד ובמפרשים). ושם אמו של שלם היא תקוה - מוכרת לכם התקווה הזאת?

היא עוד לא אבדה, היא בת שנות אלפים וחזרה לארצה להיגאל, לבנות ולהיבנות בדבר אלוהיה.

שתהיה לנו שבת שלום וחג שחרור ירושלים שמח!

לעמוד הראשי של פ"שנטו