להוציא מים מן הסלע

קשה לכתוב על ספורט בימים בהם חיילנו נלחמים ברצועת עזה, האבידות נוראות ותושבי הדרום והמרכז מצויים במקלטים באופן תדיר. קשה לדבר על ספורט, אך למציאות כך נדמה יכולת להכתיב את ההשתלשלויות, ומי שמבקש לשמור על סוג מסוים של נורמליות גם ברגעי חרדה לאומית – ידבר גם, בין היתר, על הספורט. ואם בספורט עסקינן – הפועל שלנו בראש סדר העדיפויות מבחינתי.

אפתח במילים חמות לשחקני הקבוצה שעשו את כל הדרך לבית חולים סורוקה, על מנת לבקר את אוהד הקבוצה ערן פורת, שנפצע באירוע פגיעת פצמ"ר על גבול רצועת עזה בשטח כינוס. ומכאן לכדורגל. אני מודה ומתוודה שאיני מתלהב יתר על המידה מהנעשה הקיץ בקבוצתנו, היא הכחולה, על אף הערכתי העצומה לבעל הבית דורון בן דקון, שבאפס כלים ומטר של סקפטיות – מצליח להשאיר את הגחלת דולקת.

הרמת הגבה שלי מתחילה כבר מנקודת השיא של העונה הקודמת – הפועל חוזרת לליגת העל, ונפרדת מהמאמן שהביא אותה עד הלום – ניסן יחזקאל. במקומו מתמנה עידן בר-און, איש מקצוע צעיר ומוכשר ללא ספק, אך חסר כל ניסיון בבמות המרכזיות. מעליו מתמנה גיא רוזנצווייג, שמשמש כמנהל המקצועי של קבוצת הנוער והקבוצה הבוגרת גם יחד. לא רק איש מקצוע מאוחד יש לקבוצות הבוגרים והנוער, אלא גם חדרי הלבשה, והדיסטנס, כך נדמה, היה כלא היה – לטוב ולרע.

עידן בר-און. הימור אמיץ

אקח את הציוות בר-און את רוזנצווייג למקום האופטימי. ללא ספק, צריך אומץ כדי ללכת על מהלך מן הסוג הזה, ובן דקון הוכיח שיש לו ווובוס מהבחינה הזו. הציוות, מגורמים בשטח, נתפס כמצוין בעיני השחקנים וחלוקת התפקידים ברורה מאוד. בפן הפסיכולוגי, אם רוזנצווייג מחפה על הניסיון שאין לבר-און, אז בר-און מביא איתו התלהבות, אטרף ויציאה מהקופסה, בלי להתרגש מכך שחלק ניכר מהשחקנים גדולים ממנו בגיל בכמה שנים. אולי דווקא האנונימיות של השניים בקרב ציבור חובבי הכדורגל הישראלי, תיתן להם את השקט הנדרש להפתיע את כולם ולהריץ קבוצה רעננה וחצופה, וההתאמה המיטבית ביניהם – רק תשרת את המערכת.

אל מול זאת, כמות השחקנים שהובאו אלינו היא מהנרחבות שאני זוכר בשנים האחרונות. התחלופה באופן כללי היא גסה מאוד, יש היגידו יתר על המידה -  עזבו איבגי, פרננדס, גומז, צעירי, בן סימון, רביבו, דבורה, משפתי, מזרחי, פישביין, בלילטי, מאיר, לוקמן ורפאלי. חזרו הביתה עמירן שקלים ושגיב כהן, אליהם מצטרפים במסכת החדשים קאלה דרשלר, מירקו אורמוש, גיא דיין, קובי מוסא, מייקל טוקורה, עוביידה אבו רביע, דור חוגי, דור כוכב ושחר הירש. יניב לוזון, גיא לוי ואוהד אדלשטיין חזרו מהשאלה. אינני מכיר קבוצה שהחליפה כ"כ הרבה שחקנים ורצה חזק בצמרת, אבל הפועל ממילא לא מסמנת מטרות גרנדיוזיות כאלה באמתחתה. ברור שהישארות היא המטרה הראשונית, ומה שיבוא מכאן והלאה – דיינו.

ליאור אסולין - שחקן מפתח

דווקא השחקנים שנשארו בקבוצה מהעונה הקודמת, הופכים לטעמי לסופר אקוטיים עבור הפועל פ"ת של מודל 2014/15. האיש שסחב אותנו לליגת העל, ליאור אסולין, מביא איתו את כל החוצפה והניסיון לליגת העל, וחייב להוכיח שהוא ממש אבל ממש לא שכח "איך עושים זאת נכון". הבלם המצטיין, אורי פסו, עשה קפיצת מדרגה משמעותית בעונה שעברה וחייב להוכיח את כוחו גם בליגה של הגדולים. הדבר נכון גם לגבי איתי אלקסלסי, שמעמדת המגן הפך לאחד מחביבי האוהדים בעונה שעברה. המשולש אסולין-פסו-אלקסלסי, עם כל המשתמע בו – ניסיון, חוצפה, מחויבות, פיזיות, מהירות – הוא הוא – אמור לחצוב את הדרך לעבר הנקודות הראשונות והדחיפה הכה חשובה בתחילת העונה.

אלא שבינתיים, היעדר מחנה אימונים מסודר וכן התוצאות ממשחקי האימון שנערכו בשבועות אלו, מעידים כי הפועל במצוקה, והכיוון ברור – מלחמת קיום. עם תקציב כה צנוע של 11 מיליון שקלים, אין הרבה פריבילגיות אחרות, ועצם העמדתו היא בגדר הישג מבחינת בן דקון. אז הוציאו מים מן הסלע, שחקנים יקרים. ואיך אפשר בלי האוהדים? קצב המכירה של מנויי הזהב משביע רצון, רף ה-1000 נחצה וניסיונות הגישור בין הכלים הדלים של הקבוצה לעוצמה הענקית של הקהל – עשויים, כך אומרים בהפועל שלנו, לספק את הסחורה ולהשאיר את המועדון עם הראש מעל פני המים. העלילה? איש לא יכול לתסרט אותה, ובגלל זה כולנו כ"כ אוהבים את המשחק הזה. הפועל? בשבילה, כידוע, עד קצה העולם יבשה וגם ים. הכינו את הממחטות והצופרים, חוזרים לליגת העל!