כמו שרק הפועל יודעת...

הפועל עשתה את זה - ניצחון במשחק העונה הראשון, 2:3 על אשדוד שעוד יסופר עליו רבות. אחרי שהיינו ביתרון 0:2 עם 11 שחקנים מול 10 של אשדוד, שאלתי את עצמי: "האם יש תרחיש שהפועל משמיטה את היתרון המובהק ולא מנצחת?". במחצית, אחרי העוול הנוראי של לירן ליאני ושני הגולים השטותיים שחטפנו, אמרתי לעצמי: "משהו חיובי עוד יקרה ואנחנו ננצח - כי הפועל תמיד עושה את זה בדרך הקשה". ואכן כך קרה, הפועל התגברה על המכה המורלית מסוף החצי הראשון, ובעזרת נחישות ברזל, ורוח לחימה יוצאת דופן - יצאה עם ידה על העליונה וכבשה את פסגת הלאומית בגאון.

הכדורגל של הפועל הוא בצלמו של קורצקי - בלתי מתפשר, נחוש ודינמי אבל לפעמים טעון ותקוע. בסוף, הלחימה מנצחת במאזניים האלה, בטח ובטח בשטחי הליגה הלאומית. הצעד הטוב ביותר העונה של קורצקי, חוץ מזה שהוא נשאר בהפועל, זה הנחתת פלורין אכים - שחקן נהדר שהפועל חייבת להאריך את חוזהו בכל דרך שהיא. יצירתי, חכם, מעז, טכני, עם משחק רגל משובח וגם משחק ראש לא רע בכלל.

הרשו לי לציין שחקן שנותן את הנשמה באמת ובתמים בכל משחק - עמירן שקלים. גם כשלא הולך לו בצד שמאל של ההגנה, גם כשהוא מתקשה מול שחקני כנף מהירים, הוא מקיז דם, ואגלי הזיעה שלו נראים גם ממרומי היציעים. מזכיר במשהו את אייל שן. אי אפשר שלא להוריד את הכובע על כך. עוד שחקן שניחן במאפיינים אייל שניים הוא שגיב כהן האחד והיחיד. כשהוא על המגרש, הפועל מעלה את רף האטרף שלה - לטוב ולרע. היום שכמובן לטוב.

די לריבים הפנימיים

אי אפשר להתעלם מהתקופה הלא טובה שעוברת על אוראל כהן בין הקורות. אין סרט כזה שבתיבת החמש הוא ייצא ולא ייקח ראשון את הכדור, ובכלל, כשהוא יוצא - הלב דופק. אני מקווה שהוא יחזור לעצמו, כי בסה"כ היכולת שלו מתחילת העונה בסדר גמור - ספג רק שישה שערים, הכי מעט בליגה. עוד שחקן שלא היה במיטבו היום הוא ברנקו מיכאלוביץ', ואנחנו נצטרך אותו בשיאו בשבוע הבא בהיעדר בן אז'ובל.

לשמחתי, למרות שהכדורגל של הפועל עד כה העונה הוא אפור ולא מרשים, יש מי שמתווה את הדרך - מנחם קורצקי. כמו שציינתי קודם לכן, יש לו את היתרונות והחסרונות שלו, אבל היתרונות מעפילים על החסרונות. השחקנים מחויבים אליו, ואולי גם מפחדים ממנו - בפן החיובי של המילה.

אנחנו עוד נסבול בלי סוף העונה, נפסיד במגרשים עלובים כשהקבוצות ממול חוגגות את הסנסציה על חשבוננו. אין לי ספק שאנחנו רחוקים שנות אור מהשגת היעד, אבל לפחות אנחנו נכנסים כבר עכשיו למסלול הנכון - ונמצאים בכוננות שיגור לליגת העל.

נגעלתי במשחק משני דברים: האחד, כמובן, מופע האימים של לירן ליאני, שגרם לנו להיות 10 שחקנים בכחול מול 10 שחקנים בצהוב-אדום, ואפשר לאורחים לחזור משום מקום ל-2:2, במקום מצב חלומי ומוצדק בו הפועל הייתה שועטת ב-0:3 עם 11 שחקנים על 9 של אשדוד, כל הדרך לשחיטה. אבל מזל שאני כותב את השורות האלה בסוף הכתבה, מכיוון שליאני לא הצליח להרוס לנו את החגיגה. הדבר השני שהגעיל אותי הוא גדי קינדה הפרובוקטור - שחקן שחי מלהתסיס את הקהל היריב ורץ בשטנה למגנים במקום לקחת את המשחק למקום הספורטיבי שלו.

טוב, בסיכומו של עניין אנחנו שוב בפסגה. 19 נקודות מ-9 משחקים זה מאזן נפלא. הדרך כמו שאמרתי עוד ארוכה. בעוד שבוע וחצי אנחנו מארחים שוב, הפעם את מכבי יבנה המסוכנת. עוד דרמה? עוד בלאגן? עוד דפיקות לב? זה בטוח, נקווה שנמשיך לצהול אחרי שריקות הסיום. מה שקורה בתוך 90 הדקות זה כבר עניין אחר. שבת שלום וסופ"ש כחול ומתוק לכולם.

ועוד מילה קטנה - הבטתי על גל חצור במהלך המשחק, והוא נראה מודאג מאוד. בעצמו הוא אמר לי ש"אני לא שקט, ממש לא מכובד מה שקורה בתוך היציע". אז כל הריבים הפנימיים באמת גורעים מהעוצמה של המועדון שלנו, אתם לא מבינים את זה? אולי די? חלאס להתגרות באוהדי החזית הכחולה שעושים עבודת קודש, וחלאס לשסות בין כולנו. הפועל יש אחת, שכל אחד יילך בדרכו הוא, בצנעה ובאהבת האחר.

לכתבות נוספות בבלוג כחול אמיתי