כיצד מתו תלמידי רבי עקיבא?

מכיוון שאנו בעיצומם של ימים מיוחדים, מימי זיכרון דרך יום העצמאות ויום ירושלים התחומים בין שני חגים - פסח ושבועות, חשבתי שננסה לקבל מימד נוסף על ימים אלו.

השם הכולל לתקופה זו נקרא ספירת העומר - המציין תהליך חקלאי של גדילת התבואה החדשה וקצירתה, ומציין באופן מהותי לאומי תהליך של עם שהפך להיות ריבון בגאולתו אל עבר שלב נוסף גבוה יותר של קירבה גדולה לה' שבמעמד הר סיני (ולא קבלת התורה אבל על זה נדבר בשבועות הבאים....) או בימינו חג השבועות.

במחצית מזמן זה בקירוב, בעצם עד ל"ג בעומר נערכו קרבות עקובים מדם של עם ישראל בראשותו של בר כוכבא להחזיר לעצמם את המדינה העצמאית ולא לחיות תחת עם זר.

הגמרא מציינת כמה פרטים חשובים לגבי מותם של תלמידי רבי עקיבא:

1. שהם מנו 24 אלף.

2. שהם מתו בין גבת לאנטיפרס (בערך בית שמש וראש העין של ימינו).

3. שהם מתו באסכרה.

24 אלף תלמידים זה לא סדר גודל מוכר לתלמידים בזמן הזה אלא לצבא. מעניין שגבת ועד אנטיפרס הם אזורי הקרבות בהם לחם בר כוכבא, ופירוש המילה אסכר בערבית הוא "גדוד", ושבר כוכבא היה נושא כליו של בר כוכבא ומנהיג המרד. אם כן די ברור מכך שתלמידיו הם בעצם חייליו....

ואם כל זה לא מספיק יש לנו עדות מפורשת מרב שרירא גאון (אגרת רש"ג סימן י) שהם מתו במרד ולא במגיפה.

הדברים שופכים אור אחר על המשפט שכולם מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. ידוע לכולם שערך הרעות בלחימה חשוב מכל. ללא לכידות אין הסתערות למול פני האויב, אבל יותר מכך גם אם יש הסתערות היא לא יעילה ולא רק מבחינה אסטרטגית, אלא כל מבחינה אלוהית רוחנית.

אם נשוב לימי כיבוש הארץ בתקופת השופטים בתנ"ך נראה ששבט יהודה כובש את ירושלים וממשיך לעבר קריית יערים שהיא נחלתו. לאחר מכן כתוב ששבט בנימין לא מצליח לכבוש את ירושלים - הכיצד?

אין זה אלא חוסר תיאום צבאי בין היחידות. חשיבה שכל אחד יכבוש רק את השטח שלו הביאה לכך שיהודה אמנם כבשו את ירושלים אך משנטשו את האזור בשל כך שזו לא נחלתם הפרטים כבשו אותו שוב היבוסים, וכעת מהיכרותם את הצבא הישראלי מיגנו אותו ביתר שאת.

לא פלא שרק בשנת '67 שצה"ל התאחד באופן מוחלט הצלחנו לכבוש את ירושלים, מה שלא היה במלחמת תש"ח - בה הלח"י ניסה לכבוש את ירושלים אך לא יכל...

תלמידי רבי עקיבא חלמו על עצמאות ולחמו בשבילה 4 שנים. אל יעדם הסופי לא הצליחו להגיע. אנו בני בניהם מתאבלים על מותם, אבל זוכרים שדווקא מתוך הרעות שכזאת שפיעמה בליבם של חיילנו כבשנו חזרה את ארצנו וחזרנו בעזרת ה' לארצנו.

אז כנראה שאת חלק מהתיקון עשינו, אבל עוד דרך רבה לנו. ככל שנתאחד יותר ונדע כיצד לקדם את מטרותינו המשותפות (ואולי גם הסותרות) יחד - נתקרב יותר לה', ירושלים וארץ ישראל יהיו מאוחדות תחת ידינו ונהווה מגדל של אור לעולם. מגדל של אור שמבשר תקווה, וקרבת אלוהים.

לעמוד הראשי של פ"שנטו

למעוניינים אני מצרף כמה הסברים מקיפים יותר על מות תלמידי רבי עקיבא:

בכמה מקומות בש"ס (לנ"ד כתובות לז:) דורש רב נחמן בשם רבה בר אבוה על הנידון למוות בבי"ד את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. ומפרש שם רש"י: "מיתה יפה – בסייף, ומצד הסימנים שימות מהר".  ניתן לדייק שמיתה רעה היא בחרב ובאיטיות. ומה שפירש רש"י מגיפה זה לגבי יהודי הגולה שכבר לא מנהלים צבא וסנהדרין.

עוד ראיה לדבר מהגמרא ב מועד קטן (כא:):

"מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם - הרי כמה עקיבא בשוק. אלא כך אמרתם "תורת אלהיו בלבו" וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום".

מה ראה לנכון ר"ע לדון ק"ו מחתנים, ומדוע הנחמה היא בכבוד?! אלא נראה שרמז לכלל שבמלחמת מצווה יוצא אפילו חתן מחופתו וכדברי הרמב"ם (מלכים פ"ז ה"ד ומקורו בסוטה י. מד: ובירושלמי סוטה פ"ב מ"י): "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" עכ"ל.

וכן בהמשך הגמרא (שם כח:):

"תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. אמר להם רבי טרפון: דעו שחכם גדול הוא, ובקי באגדות, אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו. אמר רבי עקיבא: ואני אחרון.

פתח רבי ישמעאל ואמר: רבו עונותיו, תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה.

נענה רבי טרפון ואמר: ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, והלא דברים קל וחומר: ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב ויקרבו בני אהרן את הדם אליו - כך, בניו של רבי ישמעאל - על אחת כמה וכמה.

נענה רבי יוסי הגלילי ואמר: וספדו לו כל ישראל וקברו אתו, והלא דברים קל וחומר: ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב ביה יען נמצא בו דבר טוב - כך, בניו של רבי ישמעאל - על אחת כמה וכמה. מאי דבר טוב? רבי זירא ורבי חיננא בר פפא; חד אמר: שביטל משמרתו ועלה לרגל, וחד אמר: שביטל פרדסאות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.

נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשנים וכו' ישרפו לך, והלא דברים קל וחומר: ומה צדקיהו מלך יהודה, שלא עשה אלא מצוה אחת, שהעלה ירמיה מן הטיט - כך, בניו של רבי ישמעאל - על אחת כמה וכמה.

נענה רבי עקיבא ואמר: ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרמון בבקעת מגדון. ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומיה דהאי קרא לא הוה ידענא מאי קאמר: בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרמון בר טברימון, וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא והלא דברים קל וחומר: ומה אחאב מלך ישראל, שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב  והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם - כך, בניו של רבי ישמעאל - על אחת כמה וכמה.

מדוע ר"ע מבקש לדבר אחרון בעוד הוא גדול הדור באותה תקופה ובר פלוגתא של רבי ישמעאל? אלא שנראה שדבריו היו צריכים לסמן עוז רוח ואמונה כשרבים מהלוחמים נהרגים במרד. סביר להניח שבני רבי ישמעאל היו תלמידי ר"ע שהיה גדול הדור.

ניתן לראות שבכל ההספדים נרמזות מגמות המרד. ר"ט רומז לניסיון חידוש העבודה במקדש כמו נדב ואביהוא. ריה"ג רומז לניסיון חידוש העליה לרגל ובכך מתבטאת מחלוקתם של רבי זירא ורבי חיננא בר פפא. רבי אלעזר בן עזריה, רומז לאמונה שעמ"י ישוב לארצו כמו בנבואת ירמיהו שצדקיה האמין וסייע לו בחשאי. ורבי עקיבא שידע מה שמתרחש בשדה הקרב דיבר על מסירות נפשם כחיילים כמו אחאב שמוסר נפשו ומתחמק מהעם שלא יראו אותו גוסס כדי שלא תיפול רוחם.