ימות העולם - אנחנו על המפה

אחרי משחק מטריף, תצוגת קהל מהפנטת והנפה ששמורה לסרטים הוליוודיים, הבוקר הגיע. ואף טיפת אדרנלין לא נחסכת גם כעת. על הערב ההיסטורי שכולו על טהרת הפועל פתח תקוה.

לא אגזים ואומר שמדובר ברגע הגדול ביותר של מועדון הפועל פתח תקוה ב-15 השנים האחרונות. כן, החברים יכולים לצחוק עליי, המכרים בעבודה ללגלג וגם בני המשפחה יכולים שלא להבין... אבל מה שקרה אמש באצטדיון ראש הזהב ע"ש נחום סטלמך ז"ל – נכנס היישר לפנתיאון של "ההישגים הבלתי מוסברים". ובעצם, יש מאחוריו כל כך הרבה הסברים, כשבראשם – ימבה של נשמה למועדון שמסרב לגווע.

עזבו את העובדה שמדובר בתואר ממשי, רשמי, ראשון שלנו אחרי 11 שנים (גביע הטוטו בבוגרת, ואינני מחשיב את זה בליגה הלאומית) ושברון בצורת של 16 שנים מבחינת הנוער (האליפות ההיסטורית ההיא בשנת אלפיים, שרבים מגיבוריה פרשו או לקראת פרישה ממשחק). עזבו את העובדה שמדובר בגביע ראשון של קבוצת הנוער אי פעם. מבחינה מוחשית, האוהדים הצעירים שבינינו חוו אך ורק את גביע הטוטו ההוא מימי קשטן. אז היו עליות (סופר מרגשות), ירידות (סופר מדכאות), ניצחונות חשובים, הפסדים צורבים, והייתה לנו את העונה הארורה הנוכחית, שמבחינת הקבוצה הבוגרת, עדיף למחוק אותה ומהר מהלקסיקון.

אבל להניף גביע, פשוטו כמשמעו, זה לא היה לנו. זה קרה הפעם. ולא, לא בערך. זה קרה. בדרך הכי לא צפויה, מכיוון לא צפוי – קבוצת הנוער של המועדון (על טהרת מאה אחוז ללא חומרים משמרים של שחקנים תוצרת פנים) עשתה זאת והחזירה את הפועל פתח תקוה למפת הכדורגל הישראלי.

ניצחנו את קריית שמונה וראשון לציון הפייבוריטיות כביכול מולנו, ניצבנו מול האלופה מכבי חיפה ולא נבהלנו עם משחק לחימה פנטסטי ואסף צור אחד גדול. ובגמר, נישלנו את מחזיקת הגביע של העונה שעברה עם משחק פשוט מהמם. לא פחות. איזו הקרבה, איזו יציבות, איזה קור רוח, איזו חדות, איזו יכולת, איזו נחישות! מראשון עד אחרון השחקנים – פשוט להוריד את הכובע בפניהם. איזה יופי.

לדבר על המשחק במונחים מקצועיים יהיה לא ראוי כלפי חבורה של 11 תותחים כבדים בכחול ואורן קריספין אחד שמנצח על התזמורת. וזה מבלי להתייחס לצבא הכחול ביציעים שנתן את הטון והתגייס לטובת העניין.

זה היה הרבה מעבר לגביע המדינה לנוער. כל אוהד ואוהד הגיע בידיעה שזהו קרב אחרון על כבוד המועדון, אחיזה עם הציפורניים במורשת שעליה גדלנו. כל אוהד ואוהד הגיע בידיעה שזהו קרב על השם, על הנשמה, עלינו. קרב על הצדקת עצומותינו. קרב שכולו "ימות העולם". שעה לפני שריקת הפתיחה, והמסר חלחל. האוהדים שטפו את היציעים והשחקנים החלו בחימום. זה נראה טוב מההתחלה, זה הרגיש נכון. שריקת הפתיחה נשמעה. הפועל החלה להילחם, וגם אם המסירות עדיין לא סונכרנו, הבנו שעל הגביע הזה אנחנו עומדים להילחם כמו אריות שמריחים את הטרף.

ואז התחלנו לשפשף את העיניים. מי היה מאמין. קבוצת הצמרת הפועל תל אביב מול הטוענת לעלייה, שסיימה במקום השני את הליגה הלאומית במחוז הצפוני, רצה בפאניקה אחרי הכדרורים האדירים של עומר כהן ולא יודעת איך לפתור את תחכומם של מאמון קשוע, פז בן ארי, אבי קטן ושאר החברים המופלאים – בכל חלקי השדה. אף שחקן לא שיחק רק בעמדה שלו. זה היה מאמץ קבוצתי מן המעלה הראשונה שהפועל תל אביב לא יכלה לו. מחצית שנייה בשליטה של הפועל פתח תקוה על של נחום סטלמך ז"ל, השועטת, מקיזת הדם וחסרת הייאוש, מול הפועל תל אביב המסוכנת לעתים אך האנמית וחסרת החדווה. וכמה מתאים לשאת את שמו של נחום סטלמך בקרב חולצותיהם של מי שבאמת מבינים את משמעות העניין.

וזה ממש לא היה קרב של דוד וגוליית. כולם ראו והבינו שהקבוצה הטובה יותר לקחה הביתה את הגביע. הראויים ביותר – הניפו. חובבי הכדורגל בארץ הסתכלו מן הצד, עמדו ומחאו כפיים למועדון שמסרב לומר "די". צוות השידור וכלי התקשורת הרעיפו מחמאות על הייחודיות שבקבוצה הנדירה של קריספין, ואנחנו רק הבטנו על חבורת הגברים, הסתכלו אחד על השני וידענו. אנחנו עדיין על המפה. וימות העולם.

אה, ואני בטוח כי אין צורך לבקש מכם להגיע למגרש בגדנ"ע ביום שבת בשעה 10:30. רק אציין כתובת: דרך קיבוץ גלויות 90 ת"א. ניפגש שם בשביל לחוש שוב את הגיבורים שלנו מקרוב ולדחוף אותם לליגה הבכירה!!!

לבלוג כחול אמיתי בפורטל פ"ת