אשת חיל - תערוכה חדשה במוזיאון פתח תקוה

התערוכה אשת חיל שתוצג במוזיאון פתח תקוה החל מ- 24 באפריל, עוסקת בשינויים שחלו בדימוי הציבורי של החיילת, כפי שהוא משתקף באמנות הישראלית מקום המדינה ועד ימינו. דרך מנעד רחב של דימויים חזותיים של חיילות צה"ל, מפסל דפנה הפלמ"חניקית הגברית וההרואית של משה ציפר משנות החמישים של המאה העשרים ועד לדיוקן החיילת הקרבית המתאפרת במהלך מבצע 'צוק איתן' ביצירתה של עופרי מרום – העבודות בתערוכה מצביעות על הניגודים החזקים בין הנשי לגברי בחברה הישראלית, ועל הדרך בה רעיון השוויון המגדרי בצבא מנסה ליישבם. התערוכה, המתקיימת בסמוך ליום הזיכרון התשע"ה, מציעה מבט לא שגרתי על מקומה של האישה במערך הזיכרון וההגשמה של כמה מהערכים הלאומיים החשובים בחברה הישראלית. היא כוללת יצירות מאוסף מוזיאון פתח תקוה לאמנות, וכן יצירות עכשוויות שנוצרו במיוחד לתערוכה.

ביצירתו של ישראל פלדי "קוממיות" המתוארכת לשנים בהן הוקמה המדינה, ניצבת החיילת האוחזת בנשק, לצד החייל ותופסת מקום מרכזי כשותפה מלאה. היצירה, שנוצרה סמוך לשנה בה התקבל "חוק שירות הביטחון" (1949) הקובע שחובת הגיוס מוטלת על גברים ונשים כאחד, משקפת הן את הצורך המעשי בהגדלת הכוח המגן על המדינה הצעירה, והן את הגשמתו של החלום הציוני בדבר יצירת חברה חדשה שהשוויון הבין-אישי וההגשמה הלאומית ניצבים במרכזה. דמותה של "דפנה הפלמ"חניקית", פסל משנות החמישים השייך לאוסף המוזיאון, היא דוגמא לאופן בו נעה דמותה של אישה לוחמת למרכז הבמה של יצירת האמנות. הפסל מצטיין במתח בין העמידה ההרואית והרובה המונף למעלה בעוז – סמלים של "חיילו·ת" והתייצבות מול סכנה ומוות - ובין סימניה של "נשיות" שמצליחים 'לחמוק' מבעד לייצוגים הגבריים. מכנסי החאקי הקצרים ש'דפנה' לובשת מזכירים את מדי החאקי של הפלמ"ח, אך גם מבליטים את ירכיה ומתניה ובכך 'מחלצים' ממנה איכויות הקשורות בנעורים ונשיות.

עופרי מרום, "חיילת", 2014, שמן על בד. צילום: אלעד שריג

המתח בין דימויים הנחשבים 'נשיים' – אמהות, רכות, יופי ונעורים – ובין הסדר הצבאי הגברי ביסודו, ניכר במבטם של אמניות ואמנים עכשוויים המתייחסים ביצירותיהם לתפיסות מגדריות ולשינויים שחלו בהן.

ציורה גדול הממדים של אנה פרומצנקו מגלם משהו מהפנטזיה של ביטול הקטבים בין המינים בצבא. האמנית "מושיבה" את האלופה אורנה ברביבאי, מי שהייתה האלופה הראשונה בצה"ל, במרכז קומפוזיציה המתכתבת עם דיוקן גנרל שצייר פרנצ'סקו גויה. פרומצנקו "מעניקה" לה דרגות ואותות המקרבים אותה לגנרל הנפוליאוני שצייר גויה לפני שמחק את דמותו וצייר במקומה את דיוקנו של אציל ספרדי אחר. במחווה כלפי ציורו 'המחוק' של גויה קוראת פרומצנקו לעבודה "האלופה הנעלמת", ומזכירה לנו בכך שברביבאי אמנם הייתה לאלופה הראשונה בצה"ל, אולם 'נעלמה' מהזירה הצבאית אחרי שלוש שנים בלבד בתפקידה. עופרי מרום מתארת את בתה הלוחמת בעזה במלחמת "צוק איתן" כשפניה צבועים בצבעי הסוואה כשל חייל היוצא למשימה. בידה האחת היא אוחזת במראה, ובשנייה, אל מול המראה, היא מושחת את שפתיה באודם. העבודה מעלה את השאלה האם לפנינו דימוי של 'נשיות' המבצבץ מתוך אותה משמעת 'שוויונית', או להיפך, מושתקת ומשוטחת תחת אותו סדר גברי.

השאיפה לשוויון מגדרי, הפנטזיה על עולם שמעבר לקיבעון של הזהות המינית ועמה ההכחשה וההסוואה באים לביטוי גם ביצירתו של ניר הוד "Forever" (1997), וביצירתה של אפרת גל "שנה טובה" (2011). הוד, שהרבה לעסוק בשנות ה-90 בדימויים דו-משמעיים של גברים ונשים, מציג מעין דיוקן עצמי בדמות המדגישה את ממד ההתחפשות שבלבישת המדים. הספק חייל/טייס שהוא יוצר נראה גם כגבר נשי. המשטור החזותי המבקש להאחיד את המראה החיצוני ניכר בכובע הקצין, באותות ובעניבה, אך הוא אינו מצליח להסוות את שפתיו הבשרניות של 'הקצין', הצבועות באודם נשי. היפוך מגדרי אחר נמצא ביצירתה של אפרת גל. בעבודה המוצגת בתערוכה מופיעה דמותה של חיילת מאיימת לזרוק לעבר הצופה רימון יד, ומתחתיה הכיתוב בכתב יד "שירבו זכויותינו כרימון", הנאמר בברכת ראש שנה. צירוף 'הברכה' לדמות החיילת הקרבית פרועת השיער מהפך את עולם השנות-הטובות, בו מופיעות נשים כסמל לפריון. גל יוצרת דמות נשית המצטרפת בעצמה לסדר הצבאי 'השוויוני' ומעצימה את יכולותיה של האישה-חיילת והופכת את סמל הרימון לכלי נשק קטלני.

עבודת הוידיאו של אורית ישי "מס. סידורי 2953" מתמקדת בצילום פסל "החיילת" שיצר שמעון פוגלמן בשנת 1960 (שם הסרט מציין את מספרו הסידורי של הפסל באוסף המוזיאון.  הפסל נע בתנועה איטית על במה מסתובבת, אולם הוא אינו מוצג בשלמותו. איברים שונים של גוף האישה מתגלים מתוך חשיכה רכה, ונחתכים בהבזקים של צילומים מארכיון צה"ל המתארים מסדרי חיילות וקטעי סרטים על תפקידי החיילת בצבא. פסל החיילת נחשף טפח אחר טפח באופן המחלץ מתוכו ניחוח ארוטי כמעט. הסרט מבליט את הדיאלוג בין הגוף הפרטי (הנשי, החבוי) ובין ייצוגו החיילי, האחיד, במרחב הצבאי הקולקטיבי. החיילת כאינדיבידואל – מיוצגת בעמידה מגדרית בולטת. עמידתה בכפיפת ברך מהוססת, כשרגל אחת נשענת על קצות האצבעות, דומה לעמידת דוגמנית, שמובלטת בה הנשיות. אולם בה בעת, היא גם דמות ממסדר צבאי המוצג בתווים חדים, בקצב אחיד של הליכה ובאגרוף קמוץ. 

אנה פרומצנקו, "האלופה הנעלמת", 2014 טכניקה מעורבת. צילום: אלעד שריג

לצד סרט הוידאו של אורית ישי מספק המיצב אשת חיל (2014) של הגר שפירא נקודת מבט עכשווית, שכמו לוקחת בחשבון את כל התמורות שחלו בדמות החיילת ובדימויים השונים באמצעותן יוצגה. מאוורר המסתובב בחלקה התחתון של העבודה מנפח חצאית בד הנפתחת כמצנח גדול בחלקה העליון, כשברקע רעש המדחפים של מסוק ממריא. נדמה שיש כאן ביטוי מופשט למאבק בין כוח 'גברי' לנוכחות 'נשית', שכמו מאזכרת את חצאיתה המתבדרת ברוח של מרילין מונרו. זהו אותו מאבק כוחות סמוי בין המרחב הפרטי למרחב הקולקטיבי, שבהקשר הצבאי לעולם יהיה גברי מעיקרו. ואולם, אף על פי שהפרופלור, לכאורה נציג ה"צבאיות", 'מרים' את החצאית, תרתי משמע, הרי שהחצאית מסתובבת בכוח ואינה מוותרת. כך, באיזון מתוח בין כוחות מנוגדים, שניהם כמו חוברים לאותה הפנטזיה של השוויון המגדרי הצבאי.

אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי

משתתפים:

אפרת גל, ניר הוד, אורית ישי, עופרי מרום, ישראל פלדי, אנה פרומצנקו, הגר שפירא, אהרון גלעדי

פתיחה:יום שישי, 24/4

נעילה: 13/6/2015

מוזיאון פתח תקוה לאמנות, ארלוזורוב 30 פ"ת