"פעם ראשונה בחיי שנחשפתי למוות"

שוקי הראל היה תלמיד בכיתה מקבילה ביום אסון הבונים לפני 30 שנה. בראיון מיוחד לפורטל פ"ת הוא משתף אותנו בזכרונותיו.

לפני 30 שנה היה שוקי הראל ילד בן 12, תלמיד כיתה ז'13 בחטיבת ביניים ברנר בפתח תקווה. זו הייתה הכיתה המקבילה בשכבה לכיתה ז'12, ותלמידי שתי הכיתות חלקו ביניהם הקבצות משותפות באנגלית ומתמטיקה.

"הכיתה שלנו הייתה באוטובוס במסלול אחר בגן הנדיב בזכרון יעקב", מתחיל שוקי לשחזר. "בהתחלה אמרו לנו, בזמן שטיילנו בגנים, שהייתה תאונה וחוזרים. לא חשבנו שקרה אסון בכלל. ואז במהלך הנסיעה שמענו בחדשות. הנסיעה בחזרה הייתה עם הרבה בכי וספקולציות, איזו כיתה זו....מי הילדים ...הייתה היסטריה....ואז הגענו לבית הספר לכניסה האחורית. הראשונה שפגשתי הייתה עידית קולטון שהייתה המחנכת האהובה בבית ספר יסודי עין גנים, והיא שאלה אם אני יודע אם יש הרוגים מהכיתה ביסודי, ואמרתי לה אוטומטית שלא, למרות שלא היה לי מושג. רציתי להאמין כך. לא ידענו מה המימדים. חשבנו שהייתה תאונה".

שוקי בצעדה השנה לזכר הנספים (במרכז), משמאל: רמי פלג (פופלינגר), מימין נטע קוממי (זכריה)

"מייד לאחר מכן שכן שלי פגש אותי לאחר שחיפש אותי או שמצא אותי במקרה. הוא נשלח ע"י שכנה אחרת שלי שהייתה גם הבייביסיטר שלי בעבר וביקשה שיביא אותי הבייתה וישמור עליי עד שההורים שלי יגיעו. אבא שלי עבד בנגב באותה תקופה, ואמא שלי שהייתה מורה בבית ספר ביהוד עבדה, ובשלב כלשהו קראו לה (לא יודע מי ואיך, כמובן שלא היו אז טלפונים ניידים), ואז היא חזרה הביתה".

שוקי מספר על הימים שלאחר האסון: "מאותו יום לא חזרנו ללימודים והתחלנו למעשה את החופשה. מי שרצה יכול היה לבוא, אבל רובם לא הגיעו. מכיתה ח' למדנו כבר בבי"ס אמיר הסמוך. נראה לי שזה היה מכוון, כדי להקל עלינו. השנים בחטיבה היו כביכול לא קיימים. אין לי זכרונות מהן. עשיתי 'ריסט' ורק עכשיו בעקבות כל האירועים לציון 30 שנה לאסון התחלתי להיזכר".

שוקי נזכר בשניים מההרוגים: "ליאת סיני הייתה מאוד יפה – מלכת הכיתה, מאוד שקטה ונעימה. צחי חבשה זכור לי כספורטאי וכאחד שאוהב לשחק כדורגל במיוחד".

"אני הייתי ילד מאוד חברותי והמפלט שלי היה הפעילות בתנועת הנוער 'המחנות העולים'. באותו קיץ הייתי אחראי מטעם תנועת הנוער להשקות את העצים שננטעו לזכר ההרוגים. אם נוסעים היום ברחוב ביאליק רואים עצים גבוהים – אלו העצים שנטענו לפני 30 שנים".

כיום שוקי, נשוי + שתי בנות, עדיין מתגורר בפ"ת - בשכונת כפר גנים ג'. הוא מעצב גרפי במקצועו ובעל עסק עצמאי.

שוקי מסכם: "זו הייתה הפעם הראשונה כילדים שחווים מוות ונחשפים בצורה כזו קרובה, חזקה ומהדהדת. לא ידענו איך לעכל. זה לא נתפס בתור ילדים. אפילו למבוגרים זה משהו שמאוד קשה להכיל. זה עשה משהו לכל אחד מתלמידי המחזור – חוויה מטלטת".

הכתבה מתפרסמת במסגרת פרויקט הנצחה משותף לספריית בית הספר ברנר ולפורטל פ"ת - לציון 30 שנה לאסון הבונים.

לדף הראשי של פרויקט ההנצחה