"בכיתי הרבה והוצאתי הכל על הקנבס עד שהוקל לי"

ב- 6 באפריל 2019, כמעט 34 שנים לאחר אסון הבונים, תעלה בהיכל התרבות בפ"ת תערוכת "שעון החול" של האמנית הבינלאומית מירית (מרי) פירז ברייטר.

מירית נולדה בתל אביב בשנת 1974. משנת 2008, מתגוררת ויוצרת בלימסול, קפריסין. הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ובקפריסין.

בשנת 2016 קיבלה מירית על עצמה פרויקט גדוש רגשית, בו נתבקשה לאייר ספר נוער ולשחזר את דמותם של 21 קורבנות "אסון הבונים", תאונה קטלנית שארעה בשנת 1985 בין רכבת ואוטובוס, שהסיע את תלמידי כתה ז׳ מבי"ס ברנר בפתח תקווה לטיול בר המצווה, אל חוף הבונים.

מירית שהייתה באותם ימים ילדה כבת 10 זוכרת היטב את הרגעים שצפתה בטלוויזיה בסיקור האירוע הטראגי והמראות ממשיכים ללוות אותה גם היום.

"כשפנו אליי לאייר את הספר, ראיתי בזה שליחות וכמובן סגירת מעגל, אך לא ידעתי כמה זה ישפיע עליי".

מירית איירה את הספר במשך שנתיים מאחר ולא היו תמונות עדכניות או תמונות בכלל לחלק מהילדים והיא נאלצה לבנות את קלסתרון דמותם דרך סיפורים: "קראתי פרק בספר, בניתי את דמותו של הילד שעלתה בעיני רוחי, בכיתי ללא היכר, וכשנרגעתי לקחתי לידי את מברשת הציור וציירתי במרץ על הקנבס את כל מה שעמד לי בגרון". כך למעשה במהלך פרויקט זה נולד פרויקט נוסף - תערוכת שעון החול.

שעון החול היא תערוכה המציגה סדרת ציוריי שמן על בד, שנוצרו מתוך כוח אדיר של הזדהות עמוקה עם הנושא והתחברות לעצמה דרך הכאב.

"כשקיבלתי את ההצעה לאייר את דמותם של קורבנות אסון הבונים הייתי שרויה בחסימה יצירתית ולא חשבתי שאוכל להצליח לקלוע לדמותם ולאפיין את אופיים של הקורבנות, אך כנראה הרצון ליצור למען האחר הוא שפרץ את החסימה ונתן דרור ליצירתיות שבי. מאותו רגע לא הפסקתי ליצור תמונות שמן גדולות שבטאו את רגשותיי הטעונים והכואבים, והעלו שאלות פילוסופיות מורכבות".

מירית, שבזמן יצירת התערוכה הייתה שרויה אז בהריונה הרביעי, מתארת איך הזדהתה עם אותו צער עמוק שחדר לחדריה החשוכים והפגיעים, המרכיבים את האימהות שלה. "אימהות כוללת הרבה דאגה וחרדה לילדים גם ככה, אך כאשר נכנסתי לסיפור האישי של כל ילד בפרויקט התעצמו הרגשות האלה וליוו אותי ביום ובלילה".

בציור "מנוחה" ניתן לראות כיצד הכאב בא לידי ביטוי דווקא במקומות היומיומיים ו"הרגילים", כמו הסתכלותה על ילדיה הרדומים במכונית, מראה שאולי בקונטקסט אחר, בשל המעורבות הגדולה, מקבל צביון אחר. בציור "כבלים" עולה הצורך בחיבור לשורשים, זעקת הכאב הכרוכה בבקשה להגנה מכאב כפי שנכתב בכתב פרסי וחרוט בציור. הרגשת הכאב כגוף חשוף, ללא הגנת העור, תחושת המחנק והתקיעות מצד אחד ומצד שני הצורך או ההכרח להתקיים ולנשום כמו עובר ברחם אמו.

מירית מספרת כיצד הכאב האישי-אוניברסלי חצה גבולות וחדר אל ליבם של צופים רבים מרחבי העולם ונגע בכל אחד בנקודה החשופה שלו: "בתערוכה שנערכה בלרנקה השנה אנשים עמדו מול התמונות ובכו מבלי שהכירו או שמעו על הסיפור הטראגי שהביא ליצירת הציור, אנשים פשוט נעמדו והזילו דמעות פתאום, בעיקר נשים שכנראה הזדהו עם הרגשות האימהיים בציורים".

דרך השימוש בצבעי השמן העזים הצליחה מירית להתחקות אחר אותה אנרגיה, שלעיתים נראית לנו מובנת מאליה ורק אחרי שנעלמת, מעלה בנו געגועים משתקים וקושי להמשיך הלאה.

מירית מאמינה כי לאומנות סגולות וכוחות ייחודיים ובאמצעות האנרגיה הוויזואלית מנסה להגיע אל תככי נפשו של הצופה ולחולל בה שינויים ותמורות. "במהלך כל התקופה חשתי רצון עז לרצות את משפחות הקורבנות וכשהצלחתי לגרום להם למעט אושר, הוצפתי בסיפוק עז, דבר שהביא איתו גם תובנות להמשך עבודתי, וכיום אני חוקרת את השפעת האור והצבע על נפש האדם בתקווה להשתמש בתובנות הללו, לעזור ולתת כלים לאנשים להתמודד עם מצבים סבוכים וכואבים בחייהם".

התמונות באדיבות מירית פירז ברייטר.

לכתבות נוספות בפ"ת נטו על אסון הבונים - לחצו כאן