פוטו פרג' - הסרט

ביום שלישי ה-31.1.2017 יהיה לנו הכבוד לצפות בהיכל התרבות בפ"ת בהקרנת הסרט " פוטו פרג' " של היוצר והבמאי קובי פרג'.

תל אביב, דיזנגוף פינת ארלוזורוב. ישראלים רבים חולפים מדי יום על פני חנות הצילום המפוארת שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי כמקדש של צילומי משפחה וכלות, אך מעטים מכירים את הסיפור שמאחוריו. קובי פרג', בן הדור הצעיר במשפחה יצא להתחקות אחר ההיסטוריה המשפחתית ובעזרת חיטוט בארכיונים הפרטיים מקלף שכבה אחר שכבה ומגלה את קורותיהם של עשרת האחים והאחיות שעלו מבגדאד בשנות החמישים וטיפסו בסולם ההצלחה מן המעברה לארמון. בדרכו הוא מנסה לפתור את חידת התפוררותה הכואבת של המשפחה והיפרדותם זה מזה.

אודות ההפקה - מאת הבמאי קובי פרג'

נולדתי בשנות השמונים, בדיוק כשהמשפחה שלי התפצלה.  משפחת פרג', המונה חמישה אחים וחמש אחיות, היגרה מבגדאד בשנות החמישים ובתוך שני עשורים בנתה את אולפני הצילום הגדולים במזרח התיכון. לכל אחד מהאחים היה חלק בעסק הצילום המשגשג, עד שהכל התפרק.

מעבדת הצילום הראשונה שאני זוכר עמדה במחסן הגינה בבית שלי והייתה שייכת לאבי עזרא, הצעיר מבין האחים פרג'. אני זוכר את ריחות נייר הצילום והכימיקלים שנדפו ממנה עד היום. את עבודת הצילום הראשונה שלי קיבלתי בעודי ילד, תפקידי היה לחתוך תמונות בגיליוטינה. אז עוד לא ידעתי ששם המשפחה שלי הוא שם נרדף לצילום, ושעד לא מזמן המעבדה של אבי הייתה בכלל בדיזינגוף פינת ארלוזורוב. לא ידעתי שהוא לא עבד בה לבד, אלא לצד תשעת אחיו ואחיותיו ובחברתם של  למעלה מ-50 עובדים. באותה התקופה גם לא הכרתי את הדוד פרג' –  אותו הכירה כל המדינה.

לימים התחלתי להבין שכולם מכירים את המשפחה שלי. גיליתי שפעם הייתה לנו אימפריה, שמעתי שדורות של ישראלים עברו מול עדשות המצלמה של הדודים שלי בפתח תקווה של שנות החמישים. כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי, הזמינו צלם מקצועי לצלם את תמונת המחזור השנתית. הצלם שהגיע היה הדוד שלי סמי, הוא נעמד מאחורי המצלמה והצחיק את כל הכיתה ואני לא צחקתי. הדוד שלי היה זר עבורי.

כשהתבגרתי, נחשפו בפני פרטים בהיסטוריה המשפחתית. אז גם הבנתי שאני רוצה לעשות את הסרט. ידעתי שאני חייב לספר את הסיפור הזה לעצמי ולא ידעתי איך.

למרות שבני הדור השני "נולדו עם מצלמה ביד", החלטתי דווקא לפנות לכיוון אחר. כשהייתי בן 18, אחי בן סיים את שירותו הצבאי כצלם בעיתון ב"במחנה". ההורים שלי חשבו שזה הזמן הנכון לפתוח לאחי הבכור בן ולי חנות צילום משלנו, הם ציפו שאתגייס לעסק החדש אבל אני התגייסתי בתיאטרון צה"ל, ומשם למסלול אחר של משחק. זה היה החלום שלי, ולצדו הדהד הפחד. אולי גם חששתי ממצב בו אחי ואני נחזור על הסיפור של האחים פרג'. 

כשהגעתי לגיל 30 דודתי קטרין, "הריטושרית", האחראית על מחיקת הפגמים בתמונות, הלכה לעולמה. אז החלטתי, אחרי כמה שנים מול המצלמה, שהגיע הזמן לעבור לצד השני ולעשות את הסרט הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

חלמתי שאולי דרך העשייה אצליח לאחות, מטרתי הייתה להספיק לצלם את כל האחים ולאסוף מהם אינפורמציה. פניתי לדוד פרג', האח  הבכור, אשר נסיבות חייו אילצו אותו לקחת אחריות על אחיו ואחיותיו. הוא איגד את המשפחה סביב הכישרון האמנותי והשיווקי שלו, הוביל אותם לפסגת העסק המשגשג, עד המשבר והנתק. תחילה פרג' לא הסכים להצטלם לסרט, אבל ניאות לפתוח בפני את הארכיון שלו. באחד מהארונות במקלט שצמוד לגלריה, מצאתי עשרות סלילי צללואיד 35 מ"מ. העמסתי ערימת סלילים על הרכב, יצאתי לכיוון הבית וקראתי לבן דודי, רועי ,  שיעזור לי למיין את הערימה. בילינו שעות במיון וגלגול הסלילים. מאות הסלילים כללו עשרות פרסומות שהוקרנו בבתי הקולנוע בשנות השישים עד שנות השמונים, ולצדן גם סלילים נוספים שמתעדים את אולפני הצילום המצליחים. וכך יצאנו למסע שני בני דודים ובמשך ארבע שנים הלכנו מסביב למי שהיה ברור שהוא הגיבור.

פניתי גם לדוד מאיר פרג', האח השלישי במשפחה, שהיה המוח הכלכלי. כבר בשנות החמישים החל מאיר בכתיבת יומן אישי. אלפי הדפים הכתובים בכתב ידו הצפוף היו שמורים במזוודות אצלו בבית,  עד שחשף אותם בפני.

המשפחה שלי הייתה מתעדת סדרתית. בחיטוט בארכיונים הפרטיים מצאתי אוצרות: החל מתמונות סטילס מבגדאד, דרך סרטי 8 מ"מ של כל בני המשפחה, ועד לתיעוד המפורט של מסעות הדוד פרג' ברחבי העולם.

אחד השלבים בהכנת הסרט, וזה שהסתמן כיעד הכרחי, היה לנסוע לניו יורק כדי להספיק לתעד את הדוד נורי חביב. הדוד נורי חביב, אחיה של סבתנו, היה מי שזרע את ניצני הצילום במשפחה שלנו. הוא הקים חנות צילום קטנה בבגדאד בשנות הארבעים,  בה הדוד פרג', שהיה אז ילד, הפך ליד ימינו –  מפתח ורוחץ את הנגטיבים בלילה. הוא הגיע לישראל בשנות החמישים עם חלומות גדולים על קולנוע, ביים את הסרט הצבעוני הראשון שנעשה בארץ, וכאשר זה נכשל היגר לניו יורק. לנורי הגענו מאוחר, מאוחר מדי. בניו יורק מצאתי גם את מעבדת השחזור Duart, לשם נסענו לאחר סינון קפדני של החומרים ושחזרנו את הסלילים שהזמן עוד לא מחק.

בשש השנים האחרונות תיעדתי עשרות ראיונות עם הדודות והדודים, נברתי בכל חומר אפשרי ומאות תמונות ונגטיבים. נכנסתי לתהליך ארוך וכפייתי, מסע שמונע מכאב גדול, ומתוך רצון גדול להבין מהי "משפחה" עבורי.

אט אט, פרמתי את הסיפור המורכב של משפחתי. אני יכול רק לקוות ולאחל שעשיתי עם משפחתי חסד קטן, ולו רק בכך שנתתי להם את המקום לספר, לחשוב ולהיזכר. אחרי שנים של עבודה, זכיתי להכיר את הדודים שלי, לדבר איתם על החיים שלהם כמו שכל אחד מהם חווה אותם, איך כל אחד ראה את הדברים אז, ולראות איך זה משפיע עכשיו. שמעתי מכל אחד מה הייתה המשפחה עבורו, איך הופכים אותה לאימפריה וכמה גדול כאב ההתפרקות. מעל הכל הצלחתי להרגיש סוף סוף שייך לשורשים שלי, אני חלק משושלת פרג'. 

תערוכת הצילומים לזכרו של סמי פרג'