היה היה פעם נזיר אחד שהיה ידוע בסגפנותו. הוא ישב במערה מבודדת ותרגל במשך 20 שנה.
יום אחד הגיע לבקר אותו מאסטר חשוב. הנזיר קיבל אותו בברכה ובהרכנת ראש ענווה.
לפתע רכן המאסטר אל הנזיר וקירב את פיו אל אוזנו של הנזיר ושאל: "אמור לי, כמה זמן אתה כאן ובמה אתה עוסק?"
ענה הנזיר: "20 שנה אני עוסק בתרגול של סובלנות ואורך רוח".
התקרב עוד המאסטר אל הנזיר ולחש אל אוזנו: "הי, אתה יודע שלזקנים כמונו לא באמת אכפת מסבלנות... מה שבאמת חשוב לנו זה שיעריכו אותנו על ההישגים הרוחניים שלנו , נכון? אנחנו עושים את זה כדי שכולם יחשבו כמה אנחנו מיוחדים, לא?"
הנזיר נפגע ועיווה את פניו בכעס...
אבל המאסטר לא ויתר והמשיך לצחקק ואף טפח לנזיר על שכמו: "'גנבי סוסים' ותיקים כמונו יודעים איך להוליך שולל, נכון? אנחנו ממש טובים בזה... אני מוכן להתערב שאנשים באים לפתחך ומביאים לך מתנות, נכון?"
בנקודה זו איבד הנזיר את שלוותו וצרח: "למה באת הנה... להרגיז אותי? לך מכאן ותעזוב אותי בשקט!!!"
"והיכן הסבלנות שלך עכשיו?" שאל המאסטר.
כי אנחנו יכולים לתרגל את התרגול הרוחני המושלם כשהמצב הוא אידאלי, במעבדה. אך הסבלנות האמיתית נמדדת כשאנחנו מעורבים בחיים עצמם ולא במנותק מהם.
שבת שלום ומבורך...
למאמרים נוספים של יהודה בנך בנושא תודעה חופשית
יהודה בנך - כלכלן, מאמן אישי ועסקי מוסמך, דאן 2 קארטה, מתרגל מדיטציה ונון-דואליטי.
Master NLP Practitioner, HypnoCoach Pracrtitioner