הכרעה עכשיו!

שלום לכולם,

פרשת השבוע שלנו – "פנחס" פותחת בתגובה האוהדת של הקב"ה למעשהו של פנחס. בואו נראה איזו דילמה חינוכית – חברתית – מדינית זה מציף ואת הרציונל העומד מאחוריה. כיצד דווקא כשאומרים את האמת בפנים ולא מנסים לטייח – מצילים את המצב.

אז בואו נחזור טיפה אחורה: לאחר המגיפה הנוראית המתחרשת בתוך מחנה ישראל – 24,000 איש נהרגים בשל עזיבת נשותיהם היהודיות לטובת המדיניות. מגיע נשיא שבט בישראל – זמרי, וטוען כלפי משה על הנהגתו "החשוכה" והסגורה שלא מוכנה להתפשר על ההלכה בעוד שהוא רואה את הנזק הגדול שנגרם. משה כאיש חינוך מעלה ספק אכן מה לעשות אולי יש אמת בדבריו של אותו נשיא, בכל זאת מדובר בפרופ' חשוב מאוד... אך אז קם פנחס ומחליט לעיני מצלמות הBBC  וה-CNN להשמיד (לא פחות ולא יותר) את אושיות הדמוקרטיה ולגדוע את מעשה זמרי.

הזוי? משוגע? מכפיש את שמנו בעולם? אולי עוד תארי גנאי היו לפנחס. אבל רגע... הסתיימה המגיפה! הקב"ה נותן לו את ברית השלום. פנחס לא מאמין ב"תהליך שלום" המתמכר לתהליך ושוכח את השלום. הוא מבין שהפעלת כח נקודתית פותרת את הבעיה ומאפשרת ליצור מצב של שלום. זה בדיוק מה שהיה חסר באותם רגעים! משהו אחד שיעמוד על המצב הבעייתי שבו אנשים משפילים את כבוד האומה ומנסים לקעקע את כל יסודות המשפחה היהודית מנסים להכתיב להנהגה מה לעשות ולהגיד.

סיטואציה דומה קוראת בכיתה שרק כאשר המורה מציב גבול ברור ולפעמים מעניש איזה "קרבן" יש שקט בכיתה ואפשר להמשיך. לפעמים רק כשהורה אומר לילדו "ככה כי אני אמרתי" הילד קונה בנפשו את היכולת לקבל סמכות. לפעמים רק כשחברה נוקטת באמצעים קשים נגד מיעוט שרוצה לכלות אותה מבפנים היא יכולה להמשיך להתקיים. וכן רק כשמדינה מכריעה מערכה ע"י פגיעה משמעותית באויב – המלחמה נגמרת ואפשר לעשות שלום באמת ולא למכור תהליכים לאסקימוסים....

לפעמים האכזריות החיצונית היא הרחמים היותר פנימיים. לפעמים הפעלת כח כלפי הזולת נובעת דווקא מרצון להיטיב. אמנם מדובר פה בגבול דק מאוד בין פשע להכרעה. לשם כך נתן לנו הקב"ה תורה ואמר לנו שהיא לא תתחלף בשום מצב – לא משנה מה ינסו להכתיב לכם אנשי הפוליטקלי קורקט....

שבת שלום ומבורך!

לדף הראשי של פ"שנטו