עובדים עלינו

מאת: ינון בוים (עריכה - גור מיטלמן)

עבודה בעיניים - חלק ג': עובדים עלינו

אחרי שדיברנו על משאבי אנוש ועל מנהלים, השבוע נדבר קצת על העובדים.

אתם ודאי זוכרים שבפרק הראשון על מקומות העבודה הערכתי שהמושג "יחסי עובד מעביד" עומד להיעלם מהעולם, אולי כבר בעשור הבא. להערכה זו שותפים גם לא מעט אנשי מקצוע בתחום ומספר עתידנים. להפתעתי, תחזית זו נתקלה במס' גולשים מופתעים במיוחד (יותר נכון, המומים במיוחד), אשר ביקשו הסברים ולכן אתאר ואנמק תחזית זו באחד הטורים הבאים. בינתיים רק אזכיר שהעולם המודרני עובר תהליכים רבים, שחלקם התרחש הרבה יותר מהר ממה שניתן היה לדמיין. מספיק רק להביט על "גוגל" ו"פייסבוק" כדי להבין איזו מהפכה טכנולוגית וחברתית התחוללה בחיים שלנו בעשור האחרון, מהפיכה אותה איש לא חזה.

אז בהמשך לתחזית הזו, אני מציע להתחיל את השינוי כבר מעכשיו. נכון, ישנה תחושה בתקופה האחרונה שדווקא הגופים המאורגנים כמו ועדי העובדים למיניהם מגבירים את קולם וכוחם, ובחסות חלק מהפוליטיקאים, אך לדעתי זוהי שירת הברבור של כל התופעות "ההסתדרותיות". לכן אני מציע שבמקום להתעסק בתנאים סוציאליים, שימועים, מניעת קיצוצים וכו', נפעל כל אחד מאיתנו להיות "עסק של עצמו". וכמו שלא מעט עובדים עברו מ"הסכם קיבוצי" לחוזים אישיים, הגיע הזמן לעבור מחוזים אישיים לקבלנות משנה, ושכל אחד יפתח תיק עוסק מורשה. ועוד דבר, שמקומות העבודה יפסיקו להעסיק "עובדים" (כמעט אמרתי "עבדים"). אגב, גם המעבר מחוזים אישיים לקבלנות משנה כבר החל. אני פשוט מציע לזרז את זה...

נכון, זה נשמע מדאיג ומפחיד בהתחלה, אבל אין לי ספק שבסופו של דבר זה ישפר הן את מעמדם העובדים והן את שכרם. כך (אולי) תסתיים המגמה הנוכחית שבה רוב השכירים במדינת ישראל הם פשוט עניים. הידעתם למשל שרוב העובדים במשק מרוויחים מתחת לשכר הממוצע? (מה ששומר על הממוצע זה מתי מעט שמשתכרים הרבה מעל הממוצע). ומה עוד? הקיטוב בשכר והעוני הולכים ומחריפים משנה לשנה. תשכחו מכל מה שחינכו אתכם על וודאות, קביעות וביטחון כלכלי – זה כבר ממילא לא קיים מזמן. מה שעומד להיות זה פיתוח ההון האנושי (יש המכנים זאת, פיתוח אישי), והיכולת להתנייד מעיסוק אחד לאחר. ההון האנושי, הוא הביטחון האמיתי שלכם.

ויש עוד מספר תופעות המעצבנות אותי בהקשר של מקומות עבודה, כמו האבטלה הסמויה. אתם ודאי יודעים, במיוחד אלו שעובדים או עבדו בארגונים גדולים, כי חלק ניכר מכח האדם לא ממש תורם לחברה שבה הוא מועסק, ולעתים אפילו גורם נזקים. ובכל זאת, הם עדיין שם. לפעמים המעסיקים הופכים את העובדים האלו לבני ערובה. כן, ממש כך. כולנו שומעים חדשות לבקרים את האיומים של החברות הגדולות על הממשלה, שאם נניח יוגדלו התמלוגים למדינה, או אם לא יינתנו הקלות מס, אז הן יצמצמו בעובדים. ובמקרים רבים מסתבר שגם לאחר קיצוצים נרחבים (נניח, 2,000 איש), תפוקת החברה והכנסותיה לא פחתו כלל ועיקר. אם ככה, מה בדיוק עשו אותם 2,000 עובדים קודם לכן בחברה?

אז ככה: המדינה לא "צריכה" לעשות שום דבר בהקשר הזה, ובטח לא לפעול "להצלת" מקומות עבודה מיותרים. זה נוגד לחלוטין את עקרונות הכלכלה וזו סחטנות נטו של גופים פרטיים שמשתמשים במשאבי המדינה (הכסף שלנו) כדי להגדיל את הרווחים שלהם. מה שחשוב באמת זה לא אם פלוני או אלמוני "עובד", אלא איזו תועלת הוא מביא. כסף איננו מטרה, אלא רק אמצעי. ואגב, כמות העבודה במשק איננה גודל קבוע, ומשתנה בהתאם למרכיב היזמות הפרטית והלאומית. אפשר למחוק משרות מיותרות, ולייצר משרות מועילות חדשות.

ועוד משהו לסיום – המיתוס על "מקומות עבודה טובים". אתם בטח מכירים את כל הסקרים האלה על "היכן הכי כדאי לעבוד"? איפה התנאים הכי טובים, איפה הארוחות הכי טובות, המשכורות הכי גבוהות, הקידום הכי טוב, שולחן הפינג פונג הכי טוב וכו' וכו'... אז זהו - שהכל שטויות! מדובר בהכללות. בכל מקום עבודה ישנם אנשים שטוב להם וישנם אנשים שפחות טוב להם. אין דבר כזה "מקום עבודה טוב" או "מקום עבודה רע".

לעמוד השער של בלוג 'ינון עצבני'

עריכה: גור מיטלמן

יש לכם שאלות, בקשות או רעיונות? מוזמנים לפנות למערכת כאן