כל אחד ומזלו הוא

מאת: מתילדה כהן סראנו – בית ליאון רקנאטי

סיפור שסיפר אברהם כהן בשנת 1989:

לאב אחד היו שלוש בנות ובא הזמן לחתן אותן. פתאום בא חתן אל הקטנה.

אומרת האישה לבעל: תראה, סלמונצ'י, בא לנו חתן אל הקטנה".

האת התחיל לצעוק, מפני שצריך שהגדולה תתחתן, לא הקטנה. עכשיו תור הגדולה.

אמרה לאב: "שמע, זה המזל, אל תתעקש...".

בקיצור, חיתנו את הקטנה. עבר זמן מה, בא המזל, למי? לשנייה. הגדולה...בבית.

שוב אומרים לאב שבא חתן אל השנייה... שוב צעקות: "לא, קודם תתחתן הגדולה!"

לבסוף משכנעים את האב ומחתנים את השנייה. הבכורה נשארה בבית. היא כבר בת שלושים... שלושים וחמש... ארבעים. צרה צרורה בשביל האב והאם. אומר האב לאם: לא אמרתי לך 'קודם נחתן את זאת?' צעקות, מריבות, צרות.

פתאום, כשהיא כבר בת ארבעים וחמש, בא מולטי-מיליונר מאמריקה. מרגע שראה אותה – איזו אהבה!... הוא אומר: "זאת בשבילי, לא אחרת!" זהו חתן... שיגעון... עשיר מאוד, טוב, חכם, מלומד... הכול. בקיצור, השניים מתחתנים.

בליל החתונה אחרי שנגמרו כל הטקסים והם נכנסו והם נכנסו לחדר-שינה, הוא אמר לה: "תראי, אני אוהב אותך מאוד מאוד, וכבר הגענו לרגע הזה. לעולם לא אוכל להיפרד ממך. אני רק רוצה שתגלי לי סוד. מדוע איחרת כל-כך להתחתן עד היום? מהו חסרונך? יהיה אשר יהיה – אני לא אעזוב אותך. אבל אני רוצה שתגלי לי למה לא התחתנת עד היום?"

אז היא אמרת לו: "שמע, טיפשון, אני בכלל לא איחרתי! עד היום חיכיתי לך. אתה איחרת לבוא!"

(מתום הספר "קונסז'אס אי קונסז'יקאס - סיפורים ומעשיות מהעולם היהודי-ספרדי" מאת מתילדה כהן-סראנו, כנה, ירושלים, 1994-2004).

לבלוג של מתילדה בפורטל פ"ת