העלייה - סיפורה של אסתר בכר אדטו

מאת: מתילדה כהן סראנו - בית ליאון רקנאטי

אני עליתי לארץ בפברואר 1949 וחיכיתי שתגיע משפחתי מאדירנה (תורכיה). הייתי אז בת אחת עשרה.

הסבים והסבתות שלי משני הצדדים, אשר עם בנים, דודים ונכדים מנו חמש עשרה נפשות, עלו על אנייה כדי להגיע למדינה. היה זה שלושה שבועות לפני חג השבועות. הם עלו על אניית משא תורכית. היו זקוקים להרבה כסף כדי לעלות על האנייה והיו חייבים לתת כתובת יעד אחרת. סבי, משה בכר, נתן כיעד את צרפת.

כדי שיהיה מקום להרבה אנשים, בנו שתי קומות עם קרשים וסולם קטן. כשהאנשים נכנסו לא יכלו להרים את ראשיהם. העולים לקחו איתם מזרונים, כרים, שמיכות, הכול. נתנו להם לאכול לחם וזיתים ומים לשתות.

כיוון שסבתי הייתה חולה נתנו לה מקום קטן, בו בנו מעין מיטת קרשים, עליה שמו את המזרון, כדי שהיא תוכל לשכב לישון. סבי משה היה ישן מתחת למזרון.

במשך תשעה ימים הסתובבה האנייה בים, כדי לא להכניס את האנשים לארץ. המצב הפך לבלתי נסבל. לילה אחד אסף סבי את המבוגרים ביותר (שהיו כולם דתיים) ואמר להם: "חברים יקרים, בואו נתפלל לה'. כאן חייב למות אחד הזקנים, כדי שינצלו הילדים". היו באנייה הרבה ילדים ונערים. הם התפללו והלכו לישון.

למחרת בבוקר רצה סבי לעלות על הסיפון כדי לנשום אוויר. בזמן שעלה במדרגות, פתאום הוא הרגיש חנק בגרון ובו במקום נפל ומת. הדבר קרה על-יד קפריסין. הם היו חייבים להודיע לארץ. כאן כבר חיכו להם. כך יצאה אנייה ישראלית שאספה אותם והביאה אותם לארץ.

אך גופתו של סבי, בגלל שמת בים, הושלכה לים. הוא לא זכה להגיע לקבר ישראל.

סיפרה בלאדינו: אסתר בכר אדטו - בית ליאון רקנאטי, ב- 2014

רשמה, ערכה ותרגמה לעברית: מתילדה כהן-סראנו

לבלוג של מתילדה בפורטל פ"ת