המדינה זה אנחנו

עריכה: גור מיטלמן

אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בארץ הוא השימוש השכיח והקלוקל במילה: "המדינה". מהי משמעות המילה?

לואי ה-14 אמר: "המדינה - זה אני", כדי לבטא את מהות השלטון האבסולוטי והריכוזי אותו ייצג, אבל נדמה שגם היום, כמעט 400 שנה אחרי, לפחות בארץ יש רבים שסבורים שכל מה שצריך לעשות זה להפקיד את השלטון בידי אנשי סגולה, אשר ייטיבו וידעו להנהיג את פשוטי עם.

מאז קום המדינה כבר כיהנו בכל התפקידים האפשריים אינסוף אנשים, אינספור קואליציות, ממשלות, ראשי ממשלה, שרים, ראשי עיר, מפכ"לים, רמטכ"לים ומנכ"לים. אבל מה, רוב רובם של בעלי התפקידים לא הצליחו במיוחד (וזאת בלשון המעטה, אם קוראים את דוחות מבקר המדינה...). יוצאים דופן כמובן הם אלה שנרצחו או מתו בטרם עת שכן אלו תמיד היו מושלמים, ותמיד יהיו חסרים.

כל בעלי התפקידים האלה הגיעו ויגיעו מתוכנו. הם ישבו בסלון כמונו וקיטרו, הם עמדו ברחובות וצעקו "צדק חברתי", הם הפגינו בכיכרות "מושחתים נמאסתם" והם רצו "עתיד טוב יותר לילדים של כולם". אבל אז הם כבשו בצורה דמוקרטית את השלטון (או קיבלו מינוי פוליטי או שסתם דוד שלהם סידר להם), נכנסו לתפקיד ואז: הצליחו לעשות עבודה פחות טובה מקודמיהם.

אז ככה: מדינה היא בסך הכל ארגון (או סדר) מדומיין, שמתקיים רק בזכות האמונה של האנשים שחיים בתוכה (ומחוץ לה) בסדר הזה. ה"מדינה" - זה אנחנו. אם משהו לא בסדר ב"מדינה" אז משהו לא בסדר איתנו, ואם לא הצלחנו עד עכשיו (7 עשורים!) אז יכול להיות שאף פעם כבר לא נצליח.

מה שעוד מעצבן אותי, הוא הקונצנזוס בדבר זכותם של מגזרים או אנשים מסוימים "לקבל כסף מהמדינה". ספורטאים, אמנים, נכים, נפגעי צה"ל ומי לא? לכולם מגיע! באמת, באמת שמגיע! אבל מי משלם להם? "המדינה"? הצחקתם אותי. אתם משלמים להם! צריך להבין, הארגון שנקרא "מדינת ישראל" איננו גוף עצמאי ונפרד. לצערנו, זה ארגון שאינו עובד למחייתו ואין לו כסף משלו. אין ל"מדינה" גם אוצרות או משאבים משלה. הכל שייך לאזרחים, לנו, וכל הכסף הזה בא מאיתנו (בצורה של מסים ותמלוגים).

"תודה לטוטו". למי בדיוק אנחנו מודים?

אם אתם באמת חושבים ש"המדינה" צריכה לממן נסיעה של איזו מתאבקת בסגנון יווני-רומי לקירגיסטן (איפה זה?) אז זכותכם. רק לפני זה תשאלו את עצמכם בבקשה שתי שאלות: א. האם זה יותר חשוב לכם, למשל, מסלילת רכבת מהירה לעבודה? ב. האם הייתם מוכנים לתרום מכספכם האישי לנסיעה הזו? תשאלו את עצמכם את השאלות האלו גם בכל פעם שאתם מביעים הזדהות עם חבר, שכן או סתם מישהו שראיתם בטלוויזיה, ואתם ממש בטוחים "שהמדינה עשתה לו עוול".

ומה זאת אומרת "המדינה צריכה לדאוג לכך שמפעלים לא ייסגרו"? מדוע צריך לסבסד מפעלים לא רווחיים? מדוע צריך לעזור דווקא לעובדים האלה? אני למשל עצמאי שמנסה לקדם מיזמים עסקיים שונים בארץ, על חשבוני. מעולם איש לא שאל מדוע "המדינה" לא עוזרת לי. מדוע אני פחות חשוב מהם?

והכי מרתיח אותי זה התבטאויות בסגנון של: "תודה למפעל הפיס", "האירוע בחסות ראש העיר", "תודה לשרה", "ביטוח לאומי אתך ברגעים החשובים של החיים", "בזכות מנכ"ל הטוטו" ועוד המון "תודות" לכל מיני בעלי תפקידים. איך שאני מקנא בכל בעלי התפקידים האלה. הם בטח מאוד עשירים אם הם יכולים לממן באמצעות ההון הפרטי שלהם הקמת כבישים, אצטדיונים והיכלי תרבות מפוארים.

אז זהו שלא, כי עובדי הציבור הם לא אלה שמשלמים. הם אוספים הרבה מאוד כסף מהציבור בשביל לחלק אותו מחדש, בדרך כלל בצורה לא כל כך טובה, כאשר חלק משמעותי מהתקציב הולך לפרסום ויחסי ציבור עבורם באופן אישי ועבור הארגון שבראשו הם עומדים. אני עדיין לא הבנתי לשם מה צריך לעשות פרסומת לחברת החשמל, מס הכנסה, בנק ישראל ומשרד המשפטים. מה, יש להם תחרות? יש לי עוד אפשרויות? הלו, זה הכסף שלנו! לא חבל?

עובדי הציבור ה"בכירים" מקבלים משכורת שבין 40,000 לבין 100,000 ש"ח לחודש, לא כולל תנאים סוציאליים, הטבות וטובות הנאה לכל החיים. במקביל הם גם בונים לעצמם תדמית חיובית ויוצרים קשרים חשובים מאד עם אנשים חשובים מאד (כל זה גם כן על חשבוננו). בקיצור, הם עושים עלינו קופה ממש לא רעה (יכול להיות שצריך לעדכן את הנוסחה מ"עובדי ציבור" ל "עובדים על הציבור"?).

הם מספרים לנו שהם נתנו "מיליונים לניצולי שואה", "עשרות מיליונים לקשישים" ו"מיליארדים לעיירות הפיתוח כאילו שזה מכיסם האישי, וכאילו שזה ברור מאליו שעזרה למפעלים בפריפריה, למשל, עדיפה על פני בניית כבישים ומחלפים. הם רוצים שנבחר בהם שוב. הם רוצים שנבחר בהם במקום מי שעכשיו, כי הם הרי יודעים לחלק יותר טוב את הכסף שלנו. ואנחנו, נמשיך להאמין שכל פעם שאנחנו מצביעים, אנחנו משפיעים. נמשיך להצביע למועמד המועדף עלינו ואחרי שנתאכזב, נמשיך גם לקטר ולהגיד ש"המדינה" לא בסדר.

אז מה עושים? קודם כל עלינו לשנות את הגישה ולהבין את הדברים הבאים:

* שורש הבעיה היא אנחנו עצמנו, כל אחד ואחת מאיתנו.

* הצלחה או כישלון ברמה הלאומית אינם תוצאה רק של בחירת נבחר ציבור (או בעל תפקיד) כזה או אחר.

* למרות שלכולם באמת מגיע ואנחנו באמת רוצים לעזור לכולם – אין אפשרות כזאת.

* אין כל צורך להודות ל"מפעל הפיס" או לראש העיר.

ומה לא בסדר איתנו? על כך נדבר באחד המאמרים הבאים.

הטור הינו טור דעה, ותגובות יתקבלו בברכה.

לעמוד השער של בלוג 'ינון עצבני'

עריכה: גור מיטלמן

יש לכם שאלות, בקשות או רעיונות? מוזמנים לפנות למערכת כאן