הדגל

מאת: מתילדה כהן סראנו - הית ליאון רקנאטי

ברוח ימים אלה, אשתף אתכם היום בסיפור שסיפר מריו סוריאנו בשנת 2011:

אני עדיין זוכר את ה-15 במאי 1948, כשאבי חזר הביתה. הוא רץ בחצר עם הידיים מורמות וצעק: "יש! בסוף יש לנו!..."

אימי שאלה אותו: "מה אתה אומר?"

ואבי ענה לה: "יש לנו מדינה ושמה מדינת ישראל!"

"מאין לך?"

"שמעתי זאת ברדיו...יש לנו מדינה... את יודעת איזה דבר גדול זה?"

והם התחילו לרקוד, לצחוק ולבכות.

באותו הזמן אני הייתי בן שמונה ועם מעט הכסף שהיה לי קניתי קרטון בצבע כחול-לבן. מהקרטון הכנתי מגן דוד גדול מאוד ותליתי אותו במרכז של קיר הסלון. זה היה נראה יפה מאוד.

שאלתי את אימי: "נכון שדגלנו החדש יפה מאוד?"

והיא ענתה לי: "כן, הוא היפה ביותר!"

עבר שבוע וב-22 במאי 1948 נתנו לנו בבית הספר למלא שאלון עם הפרטים האישיים שלנו, ובמקום שהייתי צריך לענות מהי הדת שלי - כתבתי "ציוני".

כשקראה המורה מה שכתבתי, שאלה אותי קצת מרוגזת: "למה כתבת ציוני במקום לכתוב "יהודי"?"

עניתי לה: "זה בלתי אפשרי להיות יהודי בלי להיות ציוני!"

"אתה חצוף!" אמרה לי המורה.

ואני אמרתי לה: "כן, אבל עכשיו יש לי המדינה שלי!"

"המדינה שלך היא זאת, ועכשיו לך הביתה ובוא מחר עם אביך" אמרה המורה.

הלכתי הביתה וסיפרתי לאבי מה שקרה והוא ענה לי: "מחר אבוא איתך".

כשהתייצב אבי בפני המורה, היא סיפרה לו את מה שקרה. אבי ענה לה שאני אמרתי את האמת.

"כל יהודי צריך להיות ציוני", אמר לה. "את יודעת שזה כבר אלף שנים שאנו מחכים לקבל את חתיכת האדמה שה' הקדוש נתן לנו?"

המורה לא ידעה מה לענות, אך אמרה: "...אבל אמור לבנך שלא יהיה חצוף".

"אומר לו" אמר אבי.

באותו יום, כשהגעתי הביתה, אמרה לי אימי: "כבר רשמתי אותך לבית ספר אחר".

ובמשך זמן רב הדגל שעשיתי במו ידיי נשאר בסלון.

לבלוג של מתילדה בפורטל פ"ת