בת 12 עוד מעט

מאת: נועה סילברמינס

אתמול עברתי חוויה שכל בת נוער בטוח עברה.

הייתי אמורה להגיע לבת מצווה שהתחילה בשעה 7 והיו לי בדיוק שלוש שעות להתארגן אליה. וכפי שאתם יודעים, זה זמן ממש מועט לבת נוער להתארגן לאירוע או מסיבה. פתחתי את הארון וכרגיל לא מצאתי מה ללבוש, גייסתי את אמא שלי לקניות של בגדים ברגע האחרון, בתקווה למצוא משהו שמתאים לי ושישימו לב אליי באירוע. אמא שלי, גררה אותי בכל חנויות העיר וכל מה שראיתי שנאתי (כי ככה זה עם נערות מתבגרות). היא כל הזמן הציעה לי בגדים של סבתות (בעיניי לפחות) ואמרה לי ש"זה ממש שיקי עכשיו". עניתי לה: "אמא, את הספקת להתחתן, להוליד אותי ולחגוג איתי 11 ימי הולדת בזמן שהבגד הזה שכב בחנות... כמובן, שאני כמו כל נערה מתבגרת, הייתי צריכה את הזמן שלי בחנות לבחור לעצמי את הבגדים שאני אוהבת.

אמא שלי כל שנייה נכנסה לתא ודחפה לי איזה חצאית משנת תרפפו! פעם האימהות היו בוחרות לנו את הבגדים ומכריחות אותנו ללבוש כל דבר שקיים בחנות, והיום אנחנו אפילו לא מרשות להן להיכנס לתא הלבשה ולראות אם הבגד מתאים...

כבר דימיינתי איך שאני נכנסת לבת מצווה וכל החברות שלי צוחקות! זה בעיה מאוד קשה בגיל הזה שאת רק רוצה שאחרים יחשבו עלייך דברים טובים... לא מצאתי שום דבר שמתאים לי! בכל שאר המסיבות הגדולות, כולן לבושות יפה ומכובד, ואני מרגישה כמו עוזרת בית אחרי נקיונות. בקיצור, אנחנו רק רוצות שישימו לב אלינו וידעו שאנחנו קיימות. ולכן אנחנו רוצות למשוך את תשומת הלב בעזרת בגדים ממותגים ובגדים מפוארים ויקרים. תמיד יש את התחושה הזאת שמישהו ילעג לך או יצחק וירכל עלייך. יצאתי מהחנות אבודה! אך לבסוף איך שהוא מצאתי איזה שילוב של בגדים שהיו לי בארון (שאיכשהו נראו טוב מאוד עליי!), וניסיתי להשתלב בכל זאת.

והנה אותו סיפור מהזווית של גלי (האמא - את הגיל לא מגלים....):

נכנסתי הביתה מהעבודה. את פני קיבלו פניה הנפולות של ביתי. לשאלתי "מה קרה?" קיבלתי את משפט האימה שהוא חששה של כל אם לנערה מתבגרת: "אין לי מה ללבוש!!" הודיעה הילדה ועוד שלוש שעות בת מצווה...

מרגע זה, אינני זוכרת הרבה, התחושה היתה שאנחנו יוצאות לקרב, כשבאמתחתינו רוגטקה בלבד נגד מלחמה שמשתמשת בנשק בלתי קונבנציונאלי. מהר, לחשתי, אם נזדרז, נצליח לחרוש מתחם שלם של חנויות.

לאחר נסיעה מהירה, הסתערתי על מקום החנייה הראשון שראיתי, תוקעת ברקס חורק - אין זמן ליישר את הרכב... מסביבי חנו עוד אמהות, שגררו נערות מיואשות. מבט הזומבי בעיניהן בישר לי שטוב לא יצא מזה היום. נכנסנו לחנות הראשונה, הסתערתי על מדפי הנערות, מציעה לביתי כל דבר שזז. הנסיון לימד אותי, להציע לה את הדבר הכי מכוער בחנות, זה בד"כ יקלע לטעם שלה.... הפעם הטריק לא עבד. הילדה עומדת עם דמעות בעיניים, "אין פה כלום" היא מסננת...

"תני צ'אנס" אני מתחננת, מוחי הקודח מנסה למצוא פתרונות יצירתיים.. בואי לאגף הנשים (נמצא משהוא במידה S ונתקע שתי סיכות... העיקר שהילדה תהייה מרוצה). הילדה מגלגלת עיניים ומשתרכת אחרי בחוסר חשק. השעה חמש וחצי, חרשנו כבר חצי חנות, משאירות אחרינו הרס של הוריקן ועיניים בוכיות (או מלאות קללות) של זבניות מיואשות. בשלב הזה, רק השעון מצליח לשכנע את ביתי, לפחות לנסות ולמדוד... אני דוחפת לה מספר פריטים נחמדים (עברתי למתקפת נגד ומציעה לה בגדים שמוצאים חן בעיני..). התגובה לא מאחרת לבוא, חותכת לי את הבטן עם חרב של סמוראי: "אמא זה היה אופנתי בשנות השמונים.. נתקעת בזמן??" האאא כן... רק אותך הייתי צריכה שתזכירי לי את גילי. "אולי זה?", אני מנסה והפעם הדמעות הן שלי. "איחס" צועקת הילדה... השעה שש. בשלב הזה אני עוברת לטקטיקת השוחד: ממי מה שתרצי איפה שתרצי, לא חשוב כמה יעלה, רק אל תבכי...

הילדה מנגבת דמעה נושרת בשרבול ועונה, לא חשוב אני כבר אמצא משהו בארון שלי... (יופי, תשחקי לי על המצפון...).

עשרה לשבע, הילדה עומדת אחרי מקלחת, עם בגדים מדהימים שהחליפה עם אחותה... מי אמר שבשביל קשר טוב בין אחים לא צריך להתאמץ?? אני לקחתי 2 אספירין ונכנסתי למיטה להרגע!

לבלוג של נועה בפורטל פ"ת