אז מי כאן מושחת?

סדרת הטלוויזיה "מגש הכסף" עושה גלים ומתיימרת להוציא אותנו לרחובות, אבל האמת שהיא כמעט לא מחדשת כלום. על הריכוזיות: ידענו. המונופולים: ידענו. שחיתות שלטונית: שמענו. ובכל זאת, בפרק הראשון, ממש בשוליים, מתאר גיא רולניק בעיה אותה הוא כינה בשם: "ההון החברתי". אבל ההון החברתי הוא בעצם הבעיה המרכזית והעקרונית כאן, ולא המונופולים או הריכוזיות, שהם רק התוצאה של ההון החברתי הנמוך.

באחד הטורים הקודמים ("המדינה זה אנחנו") טענתי ש"המדינה" היא הציבור עצמו. אין משמעות רבה להצהרות בסגנון של "המדינה מושחתת", הואיל וכל נבחרי הציבור, עובדי הציבור ומשרתיו מגיעים מתוכנו, התחלפו בתפקידם כבר קרוב ל 7 עשורים ו... עדיין אנחנו לא מרוצים. הנורמות השלטוניות לא נוצרו יש מאין, והן תוצאה ישירה של חינוך ותרבות. אף תינוק לא בא לעולם עם כוונה להיטיב עם בעלי ההון על חשבון הציבור ביום שבו הוא יתמנה למשרה ציבורית בכירה.

"מגש הכסף" מסיטה לצערי את הדיון מהאחראים האמיתיים למצב הכלכלי. במהלך הצפייה נוצר בהחלט הרושם כאילו אנחנו, הציבור, בסדר גמור ומי שאשם זה "המדינה", הממשלה, בעלי ההון (להלן "הטייקונים") והתקשורת. אין ספק: זה לא ממש נעים לומר את האמת לקהל היושב מולך ולהציב בפניהם מראה. בכל זאת, הם הקהל.

אז ככה: הבעיה היא אנחנו. זה לא יעזור הרבה אם נצא לרחובות, אבל זה כן יעזור אם נסתכל במראה. האם אנחנו מתחשבים בזולת, האם אנחנו מכבדים האחד את השני, האם אנחנו סובלניים, האם אנחנו מגבשים עמדה רק לאחר שבדקנו היטב את העובדות ולמדנו את הנושא, האם אנחנו לא נוטים לרוץ אחר העדר חיש מהר ולאמץ את עמדת הסביבה הקרובה רק כדי לא להיות יוצאי דופן? האם אנחנו מייצרים מוצר שיש בו תועלת אמיתית לחברה או שאנחנו מייצרים אותו פשוט כי יש לו קונים? האם אנחנו מרמים את החברים שלנו, השותפים שלנו, הלקוחות שלנו? האם אנחנו מחפשים רק קומבינות וקיצורי דרך? זהו גבירותיי ורבותיי "ההון החברתי".

כי אם אנחנו רק מחפשים בכל מקום את "הקשרים" שיעשו לנו פרוטקציה ויעקפו תורים על חשבון השכן שלנו, למה שנלין על הפקידים הבכירים? אם כולנו ניתן את הדעת על זה אז גם בעלי התפקידים הציבוריים יתנו - פשוט לא תהיה להם ברירה. אז גם תהיה לנו ההצדקה המוסרית לבקר את מי שאיננו כזה. בינתיים, אנחנו מעדיפים את דרך הצביעות, שמאפשרת לנו להתלונן ולהתקומם על איש ציבור שפועל לטובת האינטרסים של בעלי ההון, בזמן שבכלל לא בטוח שאנחנו היינו נוהגים אחרת אילו היינו במקומו. מדוע אנחנו אמורים לצפות מעובד ציבור בכיר או שופט להיות מוסריים יותר או לפעול לפי נורמות גבוהות? אולי ההיפך הוא הנכון – הרי בהרבה מקרים מי שמגיע לראש הפירמידה הם אנשים שעשו זאת בעזרת קשרים אישיים, מרפקים, קומבינות וכדומה. אז למה שהם יהיו שונים? המצב יכול להשתנות רק אם אנחנו, כולנו, לא נשתף פעולה עם תרבות ה"יד רוחצת יד" הזו.

אז נכון, הטייקונים אינם מעוניינים בצדק חברתי, ולא בחלוקת משאבים שוויונית, והעסקאות הנרקמות בינם לבין גורמי השלטון לעתים קרובות מקוממת ומרגיזה, אבל זו בסה"כ התוצאה או הסימפטום של הבעיה, ולא הבעיה עצמה. הטייקונים של היום לא נולדו כאלה ולא היו כאלה לפני עשרים או שלושים שנה. מי שהצמיח אותם זה אנחנו. אנחנו גם "אוהבים" למצוא כל שבוע קורבן אחר – פעם זו חברת חשמל, ופעם זה נמל אשדוד. פעם זו מירי רגב ופעם זה יצחק תשובה. אולי לא שמתם לב – אבל הכל רקוב כאן. הלוואי שהבעיה של המדינה הייתה 2,000 עובדים מיותרים בחברת החשמל. הלוואי שהבעיה של המדינה הייתה 20,000 עובדים מיותרים בחברת חשמל. חברת חשמל מנוהלת כמו כל מקום אחר במדינה. עצוב, אבל נכון.

אבל "הון חברתי" לא מסתכם בזה. ומה עם ההתנהגות הצרכנית שלנו? לעסקאות מכירה יש שני צדדים: מוכרים, וקונים. אז בסדר, היעדר התחרות והפיקוח גרמו לכך שהמחירים בשמיים. אבל רגע, מה עם הקונים? מה היה קורה אם הקונים לא היו משלמים? המחיר היה יורד משמעותית, לא? אבל אנחנו הקונים ממשיכים לשלם, מה שלא יהיה: טוסט בבית קפה ב 50 ש"ח, חומוס 400 גרם בסופר ב-18 ש"ח וכן הלאה. טוב, אין לנו זמן להשוואת מחירים, כי עוד מעט מתחיל "האח הגדול" ואסור לפספס אף שנייה...

ומה עם מוסר העבודה שלנו? האם מהנדס באירופה שולח ומקבל מאות הודעות וואטסאפ כל יום בזמן העבודה? האם עובדים בארה"ב נכנסים לישיבה ומתעסקים רוב הזמן עם הסמארטפונים שלהם שמא יפספסו איזה פוסט או הודעה? כמה פעמים שמעתם באירופה או באמריקה מישהו אומר "אחרי החגים"? ולהזכירכם יש כאן הרבה חגים, ברוך השם...

לצאת לרחובות לא יעזור (חוץ מאשר לבעלי החניונים שוודאי ינצלו את המצב לגבות פי חמש עבור שעת חניה בזמן ההפגנה). ומה לגבי ההצעה להחליף את השלטון (גם זה הוצג ב"מגש הכסף")? נו טוב, כמה ממשלות התחלפו ב- 40 שנה האחרונות? וכמה כל זה באמת הועיל לציבור? אתם כבר יודעים את התשובה לבד. ומה לגבי הרעיון לכונן כאן "מדינת רווחה", כמו שהיה פעם ("מגש הכסף" – פרק 3)? אולי פעם זה היה מתאים, אבל תשאלו את ספרד, יוון וצרפת מה קורה כשמנסים את השיטה הזו בעולם הגלובלי והתחרותי של היום...

אז מה כן? רק שינוי יסודי בחינוך ובתרבות החל מגיל הינקות והלאה, תוך הקפדה על כל אותם מרכיבים של ההון החברתי שאת חלקם הזכרתי. נכון, זה לא ישפיע על מחירי הנדל"ן או הגז בשנים הקרובות, אבל אם נעשה את זה אז אולי בעוד כמה דורות יגיעו למשרות הציבוריות אנשים שיפעלו לטובת הציבור. נכון, זו דרך הרבה יותר קשה ותובענית מאשר סתם להאשים את הממשלה, אבל זו הדרך הנכונה.

אז מה דעתכם – אפשר להתחיל בשינוי כבר מהיום?

הטור הינו טור דעה, ותגובות יתקבלו בברכה.

לעמוד השער של בלוג 'ינון עצבני'

עריכה: גור מיטלמן

יש לכם שאלות, בקשות או רעיונות? מוזמנים לפנות למערכת כאן