ניפגש בספארי

מאת: גור מיטלמן

לאחרונה נדמה שהספארי בר"ג פשוט עבר לשכונה שלנו (גם כן בר"ג).

עליתי במדרגות הבית המשותף, ואז קרה הגרוע מכל: מולי הגיח אחד הדיירים מלווה בכלב בגודל של ג'יפ ניסאן מודל 2015. כמו תמיד, נצמדתי למעקה אחוז פחד ואימה עד חלוף הסכנה, כאשר אני מגן על עצמי עם כל מה שעומד לרשותי, כלומר: הסמארטפון.

אמר לי השכן: "מה אתה חושש, הוא מעולם לא עשה לך דבר".

עניתי לו: "תראה, לחיות אפשר הרבה פעמים אבל למות, אפשר רק פעם אחת..."

בסיפור הזה יש הרבה יותר מאשר אנקדוטה קטנה. האמת היא, שדבריו של השכן הם סממן של תופעה חברתית חדשה שבה אנשים פשוט חדלו להתחשב בזולת, וכדי להצדיק את התנהגותם הם נעזרים בהסברים ותירוצים שההיגיון הוא איך לומר, מהם והלאה.

מה זאת אומרת "הכלב שלי מעולם לא עשה לך דבר"?

ראשית כל, לא קרה דבר מפני שבכל הפעמים הקודמות נזהרתי (...). איננו יודעים מה היה קורה אילו נתקפתי פתאום אומץ של מאלף אריות והחלטתי לצעוד היישר לתוך מסלולו של הכלב...

שנית, במקרה זה כמו בתאונות דרכים, אין שום משמעות לסטטיסטיקה אישית. גם אם אתקל בכלב 100 פעמים ללא קושי ורק בפעם ה-101 אחטוף, זה עדיין יהיה יותר מדי...

שלישית, נניח שהייתי עובר שם עם ילדה בת 3. אני מת לדעת כיצד השכן היה מסביר לילדה שאין ממה לפחד, כאשר היא רואה כלב הגדול ממנה בערך פי 4 ונראה מדאיג יותר מהמכשפה אורסולה מ"בת הים הקטנה"...

גן החי בפ"ת. אפשר להסתפק בתוכי?

ומה זאת אומרת "עדיף כלב חבר, מחבר כלב"? אלו לא שתי האפשרויות היחידות...

ומה זאת אומרת "מי שלא אוהב כלבים, לא אוהב בני אדם"? מה זו אקסיומה חדשה? איך זה שפיתגורס לא חשב על זה כבר קודם?

אני למשל לא בדיוק מת על כלבי ענק בדרגה של אריות, אבל נדמה לי שאני כן אוהב את בני משפחתי מעת לעת ככה בקטנה. הייתם מוכנים לשים את הכסף שלכם על זה שלא?

מי שסובל מבדידות לא חייב לגדל בעל חיים בגודל של רכב משפחתי. במקום זה, הוא יכול לנסות למשל לשוחח עם אשתו, או ללכת לחוג בית בנושא בולים, או לאמץ חיית מחמד קטנה כגון תוכי או פרפר. ההבדל העקרוני בין שתי החלופות הוא שבאפשרות השנייה אף אחד לא נפגע. הבחירה של תושבים רבים בכל זאת בגישה האגואיסטית מסמנת אפוא תופעה חברתית חדשה ומדאיגה.

האמת היא שהיום אף אחד כבר לא מתחשב באזרח הקטן יותר. אני רכשתי דירה בשכונת מגורים שקטה, ולאחר מס' שנים מצאתי את עצמי בגן החיות התנ"כי מוקף בגורדי שחקים החוסמים גם את השמש וגם את האוויר. מזל שלא חסמו גם את השמיים והעננים. פעם יכולתי לשבת על ספסל בפארק ירוק סמוך לבית, והיום אין יותר פארק. פעם יכולתי לחנות בנחת ברחוב, ואילו היום המקום היחידי הפנוי הוא לפעמים על הגגון של איזה ג'יפ או טרנזיט. 

במי כן מתחשבים כאן? באח"מים (אזרחים חשובים מאד) וטח"מים (טייקונים חשובים מאד), או בקבוצות המסוגלות להתארגן ולשתף פעולה באופן אפקטיבי.

אבל איך בדיוק יתארגנו תושבים ברחוב אחד בר"ג כאשר כל אחד עסוק רק בעצמו ובשיגעונות שלו?

טור זה הינו טור דעה.

לבלוג של גור מיטלמן